ראסל קרואו, תזכרו את השם

"טוב, אני דורש לראות נציג של משרד הקליטה"

שמחתי לקראת "עקבות במים", יצירה־אחות – או יצירה־בת, בכל זאת עברו 34 שנים – ל"גליפולי", מהסרטים הגדולים ביותר שיצאו אי־פעם מאוסטרליה. שם לקח אותנו פיטר וויר לאחד הקרבות האיומים ביותר של מלחמת העולם הראשונה, והפעם לוקח אותנו הבמאי־כוכב ראסל קרואו לרגע שאחרי: שלושת בניו של קונור (קרואו) נעלמו בעיצומה של המערכה על החוף בגליפולי. עכשיו מחליט האב לאתר את גופותיהם ולהחזיר אותם לקבורה בבית, באוסטרליה.

הפתיחה אדירה. קרואו בונה בהרבה רגש את השגרה של קונור, חוואי עם חוש שישי למציאת במים במדבר, שאשתו לא מבינה למה מים בחול הוא יודע לאתר אבל את בניו הוא לא מוצא כבר חמש שנים. הנאום הזה, לצד התפתחות דרמטית שהשתיקה יפה לה, שולחים את קונור לטורקיה.

האספקט המפתיע ביותר באקספוזיציה, ובעצם בסרט כולו, הוא ההדרה המוחלטת של הנצרות. ב"עקבות במים" אין ממש רעים מובהקים, לרבות במחנה האויב הטורקי – להפך, היחסים המיוחדים שמפתח הגיבור עם רב סרן חסן (ילמז ארדואן) הם הכל חוץ מקלישאת טוב־רע – ודווקא הכומר בעיירה של קונור מוצג כנבל. גם בהמשך לא מראה קרואו שום כוונה לקבל את ישו כמושיעו, ודווקא האסלאם – שימו לב לסצנה הנהדרת במסגד הכחול באיסטנבול – מקבל טיפול מלא רספקט. כאמור, מפתיע.

טוב. אז יש לנו פתיחה נהדרת – הסצנה הראשונה,  חפירת באר מים, היא תשובה קלילה ומקסימה לחיפושי הנפט של "זה ייגמר בדם" – ואחר כך אין לנו אזיקים דתיים לכבול בהם את הסיפור. אלא שלצד שני הפלוסים האלה מתייצבים שני מינוסים שמקזזים אותם לגמרי: עלילת המשנה והעריכה.

כמו בכל כך הרבה סרטים שראינו ונראה, לתוך "עקבות במים" הולחמה בגסות בחורה לא קשורה. אולגה קורילנקו מגלמת בעלת מלון באיטסנבול שקונור קצת מתאהב בה, כי אחרת הפצצות היחידות בסרט הזה יהיו של הצבא הטורקי. אם זה נשמע בוטה, זה מפני שזה גם נראה בוטה. במיוחד כי הדרך אל ליבה של הנערה הגנרית עוברת אצל בנה היתום, מה שמזריק סימטריה מהסוג המבאס ביותר. מפגש מקרי בין אב שאיבד את בניו ובן שאיבד את אביו? גיב מי אה ברייק, ראסל.

והעריכה. אוף, העריכה. זה מתחיל בטעות קולנועית גסה, פשוט גסה: כשקרואו מחפש את בניו על החוף, אנחנו נדונים לסדרת פלאשבקים מתוך הקרב שלא עושה שום שכל. הרי קונור לא היה שם כדי לראות את זה, ועדויות ממקור ראשון אין. אז של מי לעזאזל הפלאשבק? את זה נגלה מאוחר יותר, ואז ייפול האסימון: אם קרואו והעורך שלו מאט וילה היו ממקמים את סצנות הקרב בפתיחה, או לחלופין דוחים אותן למועד שבו מתברר מי נמצא בעמדה לזכור אותן, "עקבות במים" היה משמעותית יותר טוב.

כשל העריכה השני הוא טכני בעיקרו, אבל לא פחות מעצבן. יודעים לזהות בעין את ההבדל בין הילוך איטי אמיתי – כלומר קטע שצולם במהירות גבוהה על מנת שייראה מואט במהירות צפייה רגילה – להאטה שנעשית בדיעבד, בחדר העריכה? כי כל קטעי הסלואו־מושן של "עקבות" הם מהסוג השני, ויש כל כך הרבה כאלה שהסרט ממש זועק "מה, נלחצנו בעריכה". אבל, גילוי נאות, יש לי ממש אלרגיה למראה המרצד הזה של הסלואו־מושן בדיעבד. אז אולי הוא הציק לי יותר משיציק לכם.

פערים, זה הדבר שהכי מאפיין את "עקבות". פערים בין עלילת־העל לזו המשנית, בין הייחוד של הפתיחה להוליוודיות של ההמשך, בין ההופעה הסולידית של קרואו למשחק היתר של קורילנקו. זה לא יוצא דופן בעבודות ביכורים של במאים, בדיוק כמו כל סממן אחר של בוסריות. אבל אתם יודעים מה? למרות הכשלים ולמרות שמוזר לי לכתוב את זה, אני ממש סקרן לראות את סרטו השני של הבמאי ראסל קרואו.

שחקנים שהפכו לבמאים: 5 סרטי ביכורים ראויים

"די, בחיים לא הייתי מנחשת שהוא יכין עכשיו מוסקה"

1) "רוקד עם זאבים", קווין קוסטנר, 1990. עד היום אני לא מבין איך קוסטנר הצליח לעשות  את זה. שחקנים רבים נמנעים מלשחק בסרטי הביכורים שלהם כבמאים; קוסטנר כיכב, ועוד ביצירה שהוא השחקן היחיד בכל החלק הראשון שלה. סרט מצוין ופרויקט מעורר השתאות שכולו אדם אחד.

2) "שומר התחנה", תומס מקארתי, 2003. מקארתי הוא כנראה השחקן הכי פחות מוכר ברשימה הזאת, אבל זה לא מוריד כלום מהבכורה שלו כבמאי: אם שמו של פיטר דינקלג' מוכר היום בכל בית, זה בזכות ההופעה הכבירה שהוציא ממנו מקארתי בסרטו העצוב־שמח על בדידותו של איש נמוך.

3) "נראתה לאחרונה", בן אפלק, 2007. במובנים רבים, ולמרות שאני מת על "ארגו", זה עדיין הסרט הכי טוב של אפלק כבמאי. האסון של אובדן ילדה מטופל כאן במינון רגשי מושלם, הסיום המפתיע אכן מפתיע, והעסק כולו זז באלגנטיות לא אופיינית ליצירת ביכורים. אבל תגיד אפלק, למה באטמן למה?

4) "הרחק ממנה", שרה פולי, 2006. ממש לאחרונה הזכרתי כאן את הסרט הזה אפרופו "עדיין אליס" הסתמי; פולי טיפלה באלצהיימר דרך מי שבאמת מעניין לטפל בו – לא החולה אלא הסביבה, במקרה זה הבעל – ויצאה לה דרמה שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע תחת הכותרת "איך לרגש בלי לסחוט".

5) "דון ג'ון", ג'וזף גורדון־לוויט, 2013. כל כך חבל שהסרט הזה לא זכה לכבוד הראוי לו. גורדון־לוויט נפלא בתפקיד הדושבג המכור לפורנו דון ג'ון, סקרלט ג'והנסון נהדרת בתור הפרחה הריקנית שלצידו, ועבודת הבימוי מתכתבת עם "רקוויאם לחלום" בלי לצאת מזה מושפלת. תנו לו צ'אנס ותיווכחו.

פורסם בפנאי פלוס, 23.4.15