"בורג" הוא מסוג הסרטים שיוצאים מהם ואומרים: מה זה היה? מה ראיתי עכשיו? לא הבנתי כלום… מה היא רוצה ממני, הבמאית של הסרט ההזוי והמוזר הזה?

"בורג" הוא מסוג הסרטים המכוונים לאנשים המוכנים לאתגר. לאנשים שדורשים קצת מאמץ אינטלקטואלי מהסרטים שלהם, ולא אוכל לעוס ומוכן. וגם אז לא בטוח שאנחנו נבין עד הסוף מה שירה גפן רוצה להגיד ב"בורג". ועדיין, יש בסרט הזה הרבה קסם ומחשבה. ויופי ויזואלי כובש. ומוזרות מרתקת.

"בורג" הוא מסוג הסרטים שהולכים לראות יותר מפעם אחת, ובכל פעם רואים אותו קצת אחרת, מבינים אותו קצת אחרת. בפעם הקודמת שראיתי אותו, כתבתי עליו פוסט אוהד, ודי בטוח בעצמו. עכשיו אני לא כל כך בטוח במה שהייתי בטוח בו בעבר. ועדיין, יש בסרט הזה קסם משונה.

אז מה יש לנו? מישהי, כנראה ישראלית יהודייה, כנראה אמנית מיצג, מתעוררת בבוקר בעל כורחה. מישהי ערביה מכניסה ברגים לשקיות במפעל דמוי איקאה. שתיהן פסיביות, שתיהן לא ממש יודעות מה קורה איתן. מכאן – הפרשנות פתוחה. היהודייה נדמית רוב הסרט כאחת שלא כל כך יודעת מי היא ומה היא. היא, אולי, במשבר זהות. היא מפעילה אלימות כלפי עצמה וכלפי אחרים (גורמת לפיטוריה של הערבייה, גם אם לא בכוונה, והיא גם כרתה את הרחם). הערבייה משתוקקת לתינוק. אבל גם לה אין.

ושתי הנשים האלו כלואות במקום אחד. ארץ ישראל/ פלסטין. אה, והגרמנים עדיין רודפים אותנו, גם יותר מ-70 שנים אחרי. הכל במעין מיש-מש משעשע ומטמטם חושים. העיצוב האמנותי הצבעוני והצילום משכרים. ההומור לא צפוי ומוזר. אורחים קרובים ורחוקים באים לבקר. אתגר קרת, בן זוגה של הבמאית, מפציע להופעת אורח קצרצרה. אחיה של הבמאית, אחד אביב גפן, תורם שיר לסצינת הסיום של הסרט. והכל הכל בתוך המקום המבולבל, המשונה והמוזר הזה, ארץ ישראל/ פלסטין.

ההרגשה שלי היא שהישראלים איבדו את הדרך, לפי שירה גפן. הם מפעילים אלימות, גם אם לא בכוונה, בכל מיני דרכים. והערבים סתם מיואשים. כנועים בעבודה אצל היהודים, עומדים בשקט במחסומים (סצינה אחת הזכירה לי בשילוב המוסיקה שבה את העבודות המבריקות של איליה סולימאן). לפעמים גם הם אלימים (גם כאן מופיעה חגורת נפץ), ולפעמים הם סתם מכמירי לב בחוסר האונים שלהם, בחוסר היכולת שלהם (ושלנו) ללדת את הדור הבא. סצינת "אומרים ישנה ארץ" המבריקה מזכירה לנו שיש כאן שני עמים, ושניהם דורשים את מקומם תחת השמש הארצישראלית-פלסטינית. אבל אנחנו שני עמים דומים כל כך עד שלא יבחינו אם נחליף גורלות.

או שהכל שטויות. והסרט הזה הוא הזיה מתמשכת, פרועה, מצחיקה, משונה, מאוד משונה, אחת כזו שאם מתמסרים אליה, ולא מחפשים בה הגיון (ובאמת, מי אמר שיש הגיון בחיים במזרח התיכון) אז אפשר להנות מחוויה קולנועית ייחודית, פוערת אישונים ביופי הויזואלי שלה, מרתקת בכושר ההמצאה של התסריטאית-במאית שירה גפן. יצירה קולנועית יוצאת דופן הדורשת היענות ייחודית. אני מעריך שלא מעט יצאו מהסרט ויאמרו משהו כמו: מה זה השטויות האלו? אבל אלו שיהיו מוכנים לתת קצת מאמץ, קצת לשחרר מהקונבנציות הקולנועיות, להיות מופתעים, לא להבין עד הסוף מה בדיוק קורה בכל רגע, ועדיין להיות מוקסמים מהמקוריות – אלו יצאו עם חומר למחשבה מההקרנה, ואולי גם עם חיוך על הפנים (כי הסרט הזה גם די מצחיק).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il