קול ודממה

מתוך תערוכת "לא קריפי בכלל"

כמה חבל שהסרט הזה לא לוקח את עצמו יותר ברצינות, אמר אף אחד אף פעם. לא ככה? אז האמת, רק היה ככה עד שהח"מ התיישב מול "משפחת בלייה".

המשפחה המדוברת – אב, אם, בן ובת, כולם זולת האחרונה חירשים – חיה בכפר ומייצרת את הגבינות שלה עד שקורים שני דברים מקדמי עלילה. הראשון והמיותר לחלוטין מבחינה תסריטאית הוא החלטה של אבא בלייה (פרנסואה דמיין) לרוץ לראשות המועצה המקומית; השני והמהותי יותר הוא ההצטרפות של הבת פאולה (לואן אמרה המצוינת) למקהלת בית הספר, שם היא מגלה שאיפשהו בין הלב לריאות מסתתר לה קול לא רגיל. כל כך לא רגיל שהמורה שלה למוזיקה (אריק אלמוזנינו) מדרבן אותה להשתתף באודישן של בית ספר למוזיקה בפריז.

פאולה היא החוט המקשר בין משפחת בלייה לעולם החיצון. המשמעות של עזיבה אפשרית שלה היא ניתוק כפול – שלה מהוריה ושל הוריה מהסביבה – וזה מניח יסוד מלודרמטי מתחת למבנה של "משפחת בלייה". אבל הלב של הסרט הזה מצוי לא במה שעשוי לקרות כשהילדה תעבור לפריז, אלא במה שקורה ברגע שהיא מתחילה לשיר.

אני בת 16, מצאתי את הקול שלי, וההורים שלי לא יכולים אפילו לשמוע אותי. איזה דימוי מקסים לגיל ההתבגרות. איזה פוטנציאל דרמטי, קולנועי, מוזיקלי. על אחת כמה וכמה בזכות הקשר הסיפורי שנטווה כאן בין המוזיקה של פאולה להתבגרות המינית שלה; זה כאילו ש"משפחת בלייה" מדבר בצרפתית את מה שהביטלס שרו עליו באנגלית ב־She’s Leaving Home. אלא שלמרבה הבאסה, הדגש הוא על "כאילו".

זה הסרט הראשון של הבמאי אריק לארטיגו ("התמונה הכוללת") שיוצא לי לראות, ואני חייב לומר שלא נעים להכיר. אני פשוט לא מצליח להבין למה, אבל לארטיגו לקח תסריט עם פוטנציאל לירי, והחליט שהדבר הנכון לעשות ממנו – בעיקר, אבל לא רק, במחצית הראשונה של 100 הדקות – זה קומדיה גרוטסקית. הצרפתים לא היו צרפתים אלמלא הנטייה שלהם לצחוק מדברים שגורמים לשאר העולם לפלבל ביבושת, אבל מה שעושה כאן לארטיגו זה חטא על פשע. חטא מפני שהוא משתמש שוב ושוב בליקוי השמיעה של בני בלייה כמצע לסלפסטיק (קארין ויאר, שמגלמת את האם, בכלל עושה כאן סרט אילם), ופשע כי "משפחת בלייה" היה צריך להיות מלודרמה עדינה. לא קומדיה גסה.

אני קורא לאחור את הפסקה האחרונה ומרגיש צורך להבהיר נקודה: מבחינתי מותר לצחוק על הכל, לרבות מומים גופניים ומשטרים אפלים. הבעיה שלי עם הסלפסטיק של "משפחת בלייה" אינה ממשפחת הפוליטיקלי קורקט; היא ממשפחת הלארטיגו, יא אהבל, מכרת את מיתרי הרגש בנזיד כמה צחוקים זולים.

בשתי סצנות בלבד, אחת בין הבת לאביה ואחת מאוחרת מדי בעלילה מכדי לחשוף עליה פרטים, לארטיגו מרשה לעצמו לביים קצת שמאלץ. לצאת מהראש הקומי ולהיכנס בכל הכוח למלודרמה. והעניין הוא שסרטים מסוימים צריכים להיות קצת שמאלציים. לחפש את הדמעות שלנו בלי בושה. במקרה שלי, "משפחת בלייה" מצא אותן באותה סצנה מאוחרת למרות כל מה שעשה לארטיגו כדי להרוס. הלב נחמץ, אשכרה נחמץ, מהמחשבה על הדרמה שפוספסה פה.

כמה חבל שהסרט הזה הוא לא יותר הוליוודי. הנה עוד משהו שאיש לא אמר מעולם, אבל האמת היא שזאת בדיוק המחשבה שמלווה אותי מאז 100 הדקות האלה: מישהו באמריקה צריך לרכוש את הזכויות של "משפחת בלייה", לעקור מתוכו את ניסיונות ההצחקה ולעשות לו רימייק שכולו קודש ללב של הסיפור הזה. לילדה שרוצה לשיר, למשפחה שבסתר ליבה מקווה שהיא תשתוק.

פורסם בפנאי פלוס, 21.5.15