"מצחיקה שכזאת" הוא סרט שהתבלבל בהומאז'. הסרט הזה אמור להיות, במוצהר וביודעין, מחווה לז'אנר קומדיות הסקרובול הקומדיות הרומנטיות של שנות השלושים והארבעים, המלאות בדיאלוגים שנונים ומהירים, אי-הבנות, ושיחות על סקס בלי להזכיר סקס. הסרט מצטט בלי בושה מתוך הסרטים האלה, ובכל זאת, נדמה שרוב הצופים של היום יראו אותו דווקא כמחקה סוג אחר של סרטים: סרטי וודי אלן. קחו את הדמות של אוון ווילסון בסרט הזה במאי תיאטרון עצבני ותוסיפו לו משקפיים, וקיבלתם משהו שהיה יכול להשתלב באופן מושלם בפילמוגרפיה של וודי אלן, כולל מיקום ההתרחשות בניו יורק, דמויות הפסיכולוגית ונערת הליווי, והעובדה שהוא פחות מצחיק מכפי שהוא מנסה להיות.
ממרומי מעמדה ככוכבת הוליווד, מספרת איזבלה (אימוג'ן פוטס) על האופן שבו הגיעה לפסגה: היא היתה נערת ליווי ניו יורקית וכבדת מבטא מזרח-אירופאי עד שגילה אותה, בטעות, הבמאי הנודע ארנולד (אוון ווילסון). ארנולד ואיזי מבלים יחד לילה אחד, שבו הוא מוקסם ממנה כל כך שהוא משאיר לה הרבה כסף תמורת ההבטחה לצאת מעסקי הליווי ולרדוף אחרי חלומותיה. אבל מה שהיה סיפור סינדרלה אידיאלי מתגלה כמסובך יותר וציני יותר מכפי שהוא נראה, ובמהרה נכנסים לתמונה גם אשתו של הבמאי, השחקן הראשי בהצגה שהוא מביים, השופט המאוהב בנערת הליווי, הבלש הפרטי ששכר כדי לעקוב אחריה והפסיכולוגית העצבנית של כולם. הם חיים באחד העולמות האלה שבהם קיימים רק עשרה אנשים, ולכן מובטח שכולם כל הזמן ייפגשו זה עם זה במקרה, יסתירו זה מפני זה דברים ויחביאו זה את זו באמבטיה בעוד מישהו אחר מגיע לחדר (ייתכן שהסרט הזה שובר את שיא ריכוז סצנות ה"תתחבאי באמבטיה!" לדקה).
כל זה עטוף במודעות עצמית ואווירת "אל תיקחו את זה ברצינות, כולה סרט". וזה בסדר גמור, אבל נדמה שבשם המודעות העצמית הסרט עושה לעצמו הנחות. הדמויות "מטורפות" בלי שתהיה לכך סיבה אמיתית (הפסיכולוגית שמגלמת ג'ניפר אניסטון מצחיקה למדי, אבל היא כל כך גרועה במקצועה שאין שום סיכוי שהיא היתה יכולה לעבוד אפילו יום) וצירופי המקרים מאולצים: הסרט יודע שבסוף הסרטים מסוג זה תמיד יש סצנה שבה כולם, כולל כולם, נקלעים לאותו מקום והבלגן מגיע לשיא, והוא ישיג את הסצנה הזאת גם אם אין שום סיבה לחלק מהדמויות להגיע אליה. יש בו דמויות נחמדות, רגעים נחמדים ורעיונות נחמדים, אבל הוא לא עושה הרבה עם אף אחד מהם, כי הכל פה בצחוק.
"מצחיקה שכזאת" הוא סרט הקולנוע העלילתי הראשון שביים פיטר בוגדנוביץ' מזה 14 שנה. הבמאי בן ה-76, שהצלחותיו הידועות היו בתחילת שנות השבעים ("ירח של נייר" ו"הצגת הקולנוע האחרונה"), חיכה עשרות שנים בשביל לעשות את הסרט הזה, בעוד שוודי אלן, שהתחיל את הקריירה באותו זמן, עושה אחד כזה בשנה. לא קומדיה איומה אם אתם בקטע, אבל אם הסרט עצמו לא לוקח את עצמו ברצינות, בוודאי שגם אתם לא צריכים להשקיע בו עד כדי יציאה מהבית.