שוב הוכח שאסור לסמוך על פוסטרים. בפוסטר ל"חיסול ממוקד" תראו את איתן הוק עוטה משקפי טייסים, כשבזרועו אוחזת ג'נוארי ג'ונס הנאווה בנשים. ברקע מטוסים וטילים. אין ספק שמדובר ברימייק של "אהבה בשחקים" ובו איתן הוק (עם שם כזה, איך הוא לא באמת טייס?) יציל את הדמוקרטיה והעולם החופשי ויטוס אל השקיעה על רקע שירה של להקת "בודפשט" או משהו.
מי שיגיע לסרט עם הציפיות האלה יתאכזב לגלות שההגנה על הדמוקרטיה והעולם החופשי היא עניין הרבה יותר מורכב וסבוך מבעבר, שהגיבורים לא כאלה גיבורים, שבמטוסים לא טס אף אחד, ושהם אולי חגים מעל עיראק ואפגניסטן, אבל איתן הוק לא עוזב את מדינת נבאדה. במילים אחרות, במקום בפנטזיית הגבורה ההוליוודית, הסרט הזה עוסק במציאות המלחמתית במזרח התיכון. ואולי זה בסדר, כי זה ממחיש היטב את האכזבה שעבר גיבור הסרט.
ממש ברגע זה מרחפים עשרות מל"טים אמריקאים בשמי המזרח התיכון, ומן הסתם גם מקומות אחרים בעולם. אין טעם להביט למעלה ולחפש אותם בשמים: הם כל כך רחוקים שהם בלתי נראים, אבל הם בהחלט רואים. הם צופים על הכל, ויכולים גם לשגר טילים על מטרות נבחרות. מכיוון שאותם מטוסים ממילא נשלטים מרחוק, אין שום סיבה לשלוח את הטייסים למרחק של חצי עולם כשהם יכולים באותה המידה להישאר בבית. כך נוצר סוג של טייסי קרב שעליו נמנה תומס איגן, גיבור הסרט: את העבודה הם עושים מתוך בסיס צבאי אמריקאי הסמוך ללאס וגאס. הם מחסלים אנשים באפגניסטן בצהריים וחוזרים הביתה לארוחת ערב.
אבל מלחמה היא מלחמה היא מלחמה. אי אפשר לבצע משימות חיסול מדי יום אפילו אם זה נעשה בשלט-רחוק בלי שזה ישפיע עליך באופן כלשהו, ואיגן מגלה שהוא מתקשה יותר ויותר לבצע את העבודה הכל כך נוחה לכאורה שלו. הקושי הזה מתחזק כשהוא מקבל "בוס" חדש קול ללא גוף, שרק נשמע מתוך רמקול שפוקד עליו ועל צוותו לבצע חיסולים שהאתיות שלהם ואפילו התועלת שלהם נראית בעייתית. אבל הוא חייל. תפקידו הוא לא להטיל ספק ולשאול שאלות, אלא למלא פקודות.
בארצות הברית, נושא השימוש במל"טים במדינות שבהם היא מעורבת צבאית מהווה נושא פוליטי חם כבר שנים. למי שעוקב אחרי הדיון האמריקאי, הסרט כנראה לא יחדש הרבה. אבל למי שלא מצוי בנושא, הסרט עושה עבודה טובה בהצגת המצב שעד לפני שנים בודדות נשמע כאילו הוא לקוח מתוך סרט מדע בדיוני, והבעיות שאליהם המצב הזה מוביל. השאלה היא לא רק "האם זה מוסרי", אלא גם, לעתים קרובות, "האם זה חכם". לא, זה ממש לא "אהבה בשחקים", וגם את הנפת הדגלים מלאת הגאווה של "צלף אמריקאי" לא תמצאו פה. כאן הכל נוגע לסימני השאלה, לבעיות, לניסיון לנסח את חוקי המלחמה הראויים בעולם הטכנולוגי החדש הזה.
עם זאת, הסרט לא מנסה להציג תמונה מאוזנת: לאנדרו ניקול, הבמאי והתסריטאי, יש דעות מוצקות בנושא השימוש במל"טים, ואתם לא עומדים לפספס אותם. אתם עומדים לקבל נאומים ישירות למצלמה לא פעם אחת ולא פעמיים ולא שלוש. בכלל, נדמה בשלב כלשהו שמדובר יותר במאמר מערכת מאשר בסרט. אמירה על נושא פוליטי חם מנוסחת לאורך שעה וחצי בכיכובו של איתן הוק (שכשלעצמו לוקח את העבודה בשיא הרצינות ומגלם היטב את הטייס המתפרק). הסרט בהחלט נמנע מלבצע דמוניזציה של כל תכנית המל"טים, מובהר שזהו כלי שיכול להיות במצבים רבים יעיל וטוב, אבל ההוראות שנשלחות מהקול-ללא-גוף הופכות בהדרגה ללא-מוצדקות ולא-מוסריות באופן כל כך מובהק, עד שלצופה נחסכת הדילמה או הצורך לחשוב ולהגיע למסקנות בעצמו.
אנדרו ניקול הוא במאי מאוד לא אחיד, שלאחרונה שמו נקשר בכמה כישלונות מביכים. כאן הוא מוכיח שהוא מוצלח הרבה יותר בבימוי סרטים המציגים קונפליקטים פוליטיים עכשוויים ("שר המלחמה") מאשר אלגוריות מדע-בדיוניות ("עולם הזמן", "גוף מארח"). קצת יותר עדינות בהעברת המסר היתה אמנם מתקבלת בברכה אם כבר דופקים את המסר בראש, אפשר לפחות להשתמש בפטיש קטן יותר ובכל זאת זה סרט שמציג נושא מעניין באופן אינטליגנטי למדי.