"המילים הטובות", ישראל/קנדה 2015
האם עקרות עוברת בתורשה? האם גבר עקר יכול להוליד בת עקרה? הדים ברורים של פרדוקס השקרן, המוכר עוד מימי יוון העתיקה, נשמעים מבעד לסוגיות הנכבדות הללו, שהן (אולי) הלב הפועם של המלודרמה המשפחתית החדשה הזו, שאותה כתב וביים שמי זרחין.
כזכור, זרחין היה בעשור החולף אחראי לסרטים כמו ״אביבה אהובתי״ ו״העולם מצחיק״, שהשתדלו למצוא את נקודת האיזון בין מלאכת רקמת הסיפור והמתח המתמיד שחוצץ בין מציאות ופנטזיה. בסרטים הללו עיצב זרחין דמות של אישה-סופרת, שכמו מולידה מתוכה מעשיות וסיפורים המבטלים מכל וכל את הצורך באותו חיץ מלאכותי (ספר או סרט או שיר), המפריד בין המציאות כשלעצמה ובין הגרסה הפנטזיונרית שלה.
כעת, ב״המילים הטובות״, מוותר זרחין על המתווך המלאכותי בכבודו ובעצמו - האמן ממציא הסיפורים המקצועי - והופך את החיים עצמם, כלומר את המציאות, לסוג של סיפור בדיה בלתי אפשרית לכאורה, למעשה אמנותי הנתון לפרשנויות מגוונות. ממש כמו האמירה ״אני שקרן״, שהופכת על ראשו את מושג אמירת האמת.
שלושה צאצאים - בת ושני בנים הותירה אחריה אמא יונה (לבנה פינקלשטיין) עם מותה החטוף. שלושת היתומים מתכחשים בעקשנות לאביהם (ששון גבאי), שנטש אותם כשעוד היו רכים בשנים. כעת, עם נישואיו בשנית, מתגלה עקרותו של האב. או במילים אחרות: נחשפת ברבים העובדה שהיתומים הטריים, כולם כבר בעלי משפחות, אינם צאצאיו, ושהאמא המנוחה דאגה בזמנה לגבר, או לספק זרע, שזהותו נותרה עלומה.
כמו בכל מלודרמה משפחתית הגונה, יוצא טריו היתומים למסע מפותל בעקבות בעל הזרעים שהנביטו אותם. השלושה מתגלגלים עד לפריז ומשם למרסיי, רק כדי לספק את סקרנותם לגבי זהותו האמיתית של אביהם. המסע המייגע ארוך הוא, ובכל כמה דקות חלה בו תפנית מפתיעה, אם לא שרירותית ממש. צירוף הגרסאות השונות על אודות מה שעשתה, או לא עשתה, אמא לפני שנים יוצר תמונת עולם פיקרסקית, גזורה על פי חוקי הז׳אנר הספרותי העתיק הזה.
נקודת הזינוק של ״המילים הטובות״ הוא הגילוי בדבר עקרותה של האחות דורונה (רותם זיסמן-כהן) שנשואה לבחור טוב ושמו ריקי (צחי הלוי). שני אחיה למסע - נתנאל החוזר בתשובה (רועי אסף) ושי ההומו שנטש אישה וילד לטובת מאהב בוגדני (אסף בן שמעון) - כמו משלימים את ההרכב האנושי הנחוץ לפיתוחה של מלודרמה מהסוג התמנוני מרובה הזרועות. לא אחת במהלכו של הסרט ניכר שזרחין היה מוכן להוסיף עוד ועוד תפניות ומאפיינים אנושיים על מנת לסבך (שלא לצורך) יותר ויותר את המבנה הסיפורי שהוא כונן על תשתית מותה של האם ועקרותה של הבת.
נקודת המוצא לסרטו הקודם של זרחין, ״העולם מצחיק״, היה גילוי ההריון המפתיע של אסי לוי, וזאת אף שעל פי מיטב זיכרונה היא לא קיימה יחסי מין כלל במשך שנים. לכאורה, יכול טריק זה לשמש גם כתירוץ לשלוש הלידות שעברה בסרט הנוכחי יונה אם המשפחה, שהזדרזה לקרוא לילדיה במחרוזת של שמות תשורה -דורונה, נתנאל, שי (בדיוק אותו מאגר שמות שכבר שימש את זרחין בסרט הביכורים שלו ״לילסדה״).
פלא הלידה/הבריאה שבא להשלים את פלא הכתיבה/הבריאה אינו מצליח להחזיק מעל פני המים את מלוא כובד העלילה (למעלה משעתיים אורכה). כמה סיפורי משנה מסובכים ומיותרים, לעומת חסרונן של הרחבות עלילתיות הנחוצות להבנת המוטיבציה של האחים, מקשים אף הם על ״המילים הטובות״. אם להשתמש בשפה בוטה יותר, אפשר לומר שחלקו השלישי של הסרט, המתרחש בעיר מרסיי, הוא מיותר מכל וכל. הנחמה היא בהישגים הבולטים בחלקו הפותח את ״המילים הטובות״, שמתרחש בירושלים, ובמהלכו משכיל זרחין לחזור על מאפיינו מהעבר; ארגון אנסמבל יעיל של שחקנים, לשם ביצוע מדויק של מערכת היחסים בין האחים ואחותם. וכך גם האוזן החדה והקשובה של זרחין בכל הקשור לעיצובה של שפת דיבור קולחת ושופעת ויטאליות, המאפיינת את מחציתו הראשונה של הסרט.
הצלם הקנדי רולאן פלנטה משתדל לאפיין כל אפיזודה ב״המילים הטובות״ בגוון שליט ייחודי, ובכך מכתיב לסרט אווירה של פנטזיה, שאותה משלימות כל מיני יציאות מפתיעות ומשונות החורגות מהעולם הריאליסטי, כמקובל בעולמו הפילמאי של זרחין.
"הסיפור של אדליין", ארה"ב 2015
גיבור ״תמונתו של דוריאן גריי״, ספרו של אוסקר ויילד, שומר על נעורי נצח, כאשר תהליכי ההזדקנות החריפים נמנעים מעור גופו המתוח, וחלים אך ורק על תמונת דיוקנו ההולכת ומזדקנת.
הסיטואציה המרכזית ב״הסיפור של אדליין״, סרטו של לי טולנד קריגר, מזכירה בהחלט את המתואר אצל אוסקר ויילד. כאן מדובר באישה צעירה, אדליין שמה, שתאונת דרכים בשילוב סערת ברקים מסתורית הותירו אותה לעד כשהיא בת 29. כיום, כשגילה הקלנדרי הוא כבר 107, מנהלת אדליין, שמאז התקרית הפלאית חיה תחת שמות בדויים, רומן אהבים עם בחורצ׳יק עשיר ושמו אליס (מייקל הויסמן), שעקרונית יכול להיות הנין המבוגר שלה. ואגב כך: לאדליין יש בת (אלן בורסטיין), שבעת התאונה הייתה פעוטה זעירה וכיום היא פנסיונרית בגיל מתקדם, שנראית כמובן מבוגרת בלא מעט שנים מהאם הצעירונת שלה.
כל אחיזת העיניים הזו יכולה הייתה להחזיק מעמד עוד כמה מאות שנים, אילו אדליין הייתה חוסכת מעצמה בילוי סוף שבוע באחוזת הוריו של אליס אהובה. אבי המשפחה (הריסון פורד) נדהם לפגוש את אדליין, שאותה, כך הוא משוכנע, הכיר כבר לפני יובל שנים ואף יותר, ומאז אינו יכול לשכוח את חן הילוכה ויפי פניה. מכאן ואילך מתחילה להתגלגל לה מעין עלילת מתח עם טעמים היצ׳קוקיאניים במקצת.
אזכור שמו של אלפרד היצ׳קוק איננו שרירותי, משום שהעלילה מתחוללת בעיר סן פרנסיסקו - שם התרחש סיפור הסרט ״ורטיגו״, שעיקרו עוסק בהופעות חוזרות של אותה דמות נשית לאורך השנים. ואם במקרה מישהו החמיץ את הנקודה הזאת, הרי שבתחילת ״הסיפור של אדליין״ נראית הגיבורה כשהיא מעיינת בספר שהנושא שלו הוא, איך לא, תסמונת הוורטיגו הרפואית.
על פניו סרט זה יכול היה להשתעשע ברצף שנון של פרדוקסים כרונולוגיים ועלילתיים. בפועל כל זה אינו מעניין כלל את הבמאי קריגר, שמעדיף להתמקד בסיפור האהבה השבלוני. גם הופעתה המרגיזה של בלייק לייבלי (מהסדרה ״אחת שיודעת״) בתפקיד הראשי אינה מוסיפה נקודות זכות למאזן הסופי של הסרט.