"סיפור מהחיים" הוא סרט שבקלות יכול היה ליפול לנוסחת המורה-שמתקן-עולם, או למלכודת הסרט החשוב, אבל הוא מצליח להימנע מכל המלכודות (כמעט) בעזרת הצמדות לכאן ועכשיו, לאוטנתיות של החיים של בני הנוער בצרפת של היום. התחלת הסרט מביאה בסבלנות תמונה מרתקת של הגיוון האתני באירופה של היום. נוצרים ומוסלמים, שחורים ולבנים, אפריקאים ואירופים. בניהם ובנותיהם של התרבויות השונות מתקבצים אל בין קירותיה של כיתה אחת במקום אחד. המתחים הבין גזעיים הטבעיים הנובעים מהשוני הכל כך ניכר לעין, מחוסר הכבוד לאחר, מחוסר היכולת/ רצון לראות את התרבות הנגדית, ומתוך מסורת ארוכת שנים של הרגשת קיפוח ועלבון מחיים בחברה ממסדית שמנסה לכופף את התרבויות השונות לאמות מידה "מקובלות" לפי ראות עיני הממסד, מבלי להתחשב באמות המידה המקובלות בתרבויות האחרות – הכל מתנקז אל חברה אלימה, חסרת סבלנות וסובלנות, בוטה ומתריסה על בסיס יומיומי, מלבה התנגשויות מילוליות ולפעמים גם פיזיות.
איתן 
ביקורת מאד מפרגנת ומשמח לקרוא אותה לאחר כל ההתחכמויות של קליין ומבקרת בynet שמבקשים מהסרט להיות משהו אחר כי הוא לא תואם את תפיסות העולם של המבקרים. קליין מרגיש שזאת התמודדות לא בוגרת ואחראית עם זכרון השואה ולדעת הכותבת הסרט מניפולטיבי מבחינה רגשית בעלילה ובעיצוב של הסאונד. הבעיה לדעתם שהסרט אינו מאמץ שיח פוסט קולוניאלי המצריך לבור בעברה של צרפת שלגביה הסרט שותק. אמנם הנושא אינו מפותח , אך הוא עולה ומגיח ומעורר שאלות.
במקום להביט במורכבות שבסרט יש ניסיון לההשטיח אותו ולהתעלם מסוגיית החינוך שהיא מאד מהותית. היא חושפת את הבעיות של מערכת החינוך הצרפתית שמתקשה להתמודד עם מכלול הקונפליקטים החברתיים. כאיש חינוך אני גאה במורה ש שאינה מוותרת , אינה נכנעת לתכתיבי המערכת , שרואה עתיד לנוער הזה ולא תוך פטרוניות וגם יודעת שהיא עלולה להתאכזב. הנושא אמור לייצר הזדהות של בני הנוער מתוך התבוננות בקבוצת השווים שלהם. כאשר מורה מצליחה להביא תלמידים מרובי קשיים וחוסר אמון בעצמם למחשבה עצמאית מדובר בהישג לא מבוטל כלל. לפעמים חלקים לא מאוחרים ביצירה מעידים על בעיה אך אינם בהכרח פוסלים את איכות הסרט. הנטייה לראות במורה כנציגה של ההגמוניה הצרפתית היא כה אקדמית.