"הקול בראש" – ביקורת

מאת רותם יפעת
"הקול בראש".

"הקול בראש".

בין השנים 2006 ל-2013 אולפני פיקסאר הוציאו סרט בשנה. ולפחות מבחינתי בין "רטטוי" ב-2007 ועד "למעלה" ב-2009 כל שנה הם כבשו פסגה חדשה. לאחר מן, החברה התבססה על קו אמנותי מעט משונה: 4 השנים הבאות כללו המשכונים לרוב (כש"אמיצה" היה חריג). וב-2014 לראשונה מזה שמונה שנים, יצאו בפיקסאר להפסקה ממנה הם חזרו עם "הקול בראש" (ואחד המקרים בו התרגום מבריק למרות שאינו דומה בכלל למקור Inside Out – מבפנים החוצה). ההפסקה הזו הייתה יעילה, שכן הסרט שופע בחדשנות והמקוריות הפיקסארית, מה שהיה חסר בסרטים המבוססים על דמויות מוכרות או כזה המנסה להדמות לאגדות קלאסיות.

מי שאחראי על הרוח הפיקסארית במקרה הזה הוא פיט דוקטר, אחד מהוותיקים בפיקסאר (למעשה העובד העשירי בחברה), שהיה מעורב בשלושת הסרטים הראשונים של החברה עד שקיבל לידו את סרטם הרביעי "מפלצות בע"מ" ולאחר מככן את "למעלה". נדמה שבסרטי אנימציה (או לפחות בסרטי פיקסאר, שניתן להתייחס אליהם כקטגוריה בפני עצמם) ההבדל בין במאי עם ניסיון לבין במאי מתחיל בולט ביותר. הקליקות בה הסרט מתנהל אפשרית הודות לניסיון שנצבר – והדבר מורגש.

גיבורת הסרט היא שמחה (איימי פולאר) אחראית השמחה בראשה של ריילי בת ה-11. היא מנהיגה את שאר הרגשות של ריילי: פחד (ביל הדר), כעס (לואיס בלאק), גועל (מינדי קאלינג) ועצב (פיליס סמית'). בעקבות משרה חדשה של אביה, ריילי עוזבת את מינסוטה בה גדלה ועוברת לסן פרנסיסקו עם הוריה. בעוד אביה (קייל מקלכלן) טרוד במשרה החדשה (ניתן רק לשער שהוא סטארטפיסט) ואימה (דיאן ליין) עסוקה באיתור משאית ההובלה עם החפצים שלהם – ריילי נשארת לבד עם האחריות לשמח את ככולם ולהישאר אופטימית.

זהו עול לא פשוט לילדה בת 11, והצוות שם בפנים לא מצליח להשתלט על המצב. הגעגוע לחברים ולמשחקי ההוקי במינסוטה הופכים את עצב ליותר עצובה מהרגיל. היא משחקת עם זיכרונות שמחים וצובעת אותם בגוונים עצובים, דבר הגיוני לאור העובדה שריילי השאירה מאחוריה את הדברים שמשמחים אותה (חברים, הוקי). שמחה, דיקטטורית נאורה, לא רוצה שמישהו אחר יתערב בחייה של ריילי, ובניסיון למנוע מעצב לעשות עוד "נזק",ופוגעת בזיכרונות המרכזיים של ריילי, אלו שעיצבו את אישיותה. שמחה ועצב יוצאים למסע בתוך הראש של ריילי במטרה לאתר את הזיכרונות האבודים ולהחזיר לריילי את האישיות שלה.

אין ספק שסרט שמתרחש בתוך הראש הוא המקום לתת לדמיון הפיקסארי לפרוח ולבוא לידי ביטוי – כי הכל הגיוני ואין גבול לרעיונות שניתן להציג. לזה מצטרף הומור ייחודי והתוצאה היא סרט שכולו ככיף והנאה. האופן בו הראש בנוי, עם זיכרונות שמוקרנים, רכבת מחשבה שפשוט טסה, חבר דמיוני ועולם דמיוני. כל אלו פונים אל ילדים בכל הגילאים, כשכל אחד יכול להתחבר למשהו.

"הקול בראש".

"הקול בראש".

אבל למרות החן והקסם שלו, הסרט כושל בנקודה שבדרך כלל פיקסאר לא נופלת בו: הוא מרגיש מכוון יותר מדי לילדים, ופחות למבוגרים. הדבר בולט במסר העיקרי של הסרט. עצם העובדה שקל לי להצביע עליו, כבר אומר שהסרט פשטני. אני משער שילדים צריכים את המסע שעוברת הגיבורה שמחה, כדי להבין שעצב הוא חלק חשוב מהחיים. יותר מכך, לי בתור מבוגר, הפריעה הדחיקה של עצב מהפיקוד בהתחלה. לא רק כי אני מבין שעצב הוא קריטי לנו, אלא גם כי זה היה אכזרי ולא יפה. נכון שסיפורי הברבור המוער הם סיפורים טובים, אבל כשהדחוי הוא לא הגיבור, והשינוי במעמדו הוא רק הודות לתובנות של הגיבור – זה פחות מוצלח.

וחבל, כי על פניו, אני עדיין זוכר שבתור ילד חשבתי שיש אנשים קטנים בתוך הראש שלי (והטלוויזיה – אבל זה סיפור אחר), והסרט קסום ונפלא. אך משהו חורק בו. למזלנו, תוך פחות מחצי שנה יוצא סרט נוסף מאולפני פיקסאר, "הדינוזאור הטוב". למרות שהסרט עבר תלאות רבות בדרך להפקה, אני מאמין שהקסם הפיקסארי לא ייפגע בגלל זה.

דירוג: ★★★★☆

הקול בראש (ארה"ב, 2015)
בימוי: פיט דוקטר | תסריט: פיט דוקטר, רונלדו דל כרמן, מג לה'פוב, ג'וש קולי | משחק: איימי פוהלר, פיליס סמית', ביל היידר, לואיס בלאק, מינדי קלינג | מוסיקה מקורית: מייקל ג'יצ'ינו
הפצה: פורום פילם, החל מה-18.06.2015 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון:

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?