"הקול בראש": פיקסאר מקורי ומשובח

לא מעט סרטים וסרטי אנימציה ניסו להציג את תהליך המחשבה של הדמויות בהם. בדרך כלל הדבר כרוך בצורות כאלו ואחרות של עיוות סגנוני ונרטיבי שתכליתן לשקף את החוויה הסובייקטיבית או להמחיש את המסלול המפותל של זרם התודעה. קבוצה מצומצמת יותר של יצירות שמה לעצמה מטרה שאפתנית אף יותר: להפוך את המכאניזם הנפשי והתודעתי עצמו למושא הסרט. החל מסרטו של הבימאי הגרמני הגדול ג.וו פאבסט "סודות הנפש" (1926) שהקדיש חצי סרט להצגת חלום המובנה בקפידה בהתאם למודל הפרוידיאני וחצי סרט לניתוחו, דרך הסאטירה על תגובת "הילחם או ברח" ("Fight or Flight") ב"דודי מאמריקה" (1980) של אלן רנה, וכלה במסע בזיכרונותיו הנמחקים של ג'ואל באריש ב"שמש נצחית בראש צלול" (2004) של מישל גונדרי.

אחת השיטות ליצור מכניזם זה - היא באמצעות רעיון ה"הומונקולוס" ("אדם קטן" בלטינית) - כלומר, פרסוניפיקציה של חלקי המערכת. וודי אלן הציג ב"כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול" (1972) חדר בקרה אנושי בתוך גוף של אדם רק כדי לענות על השאלה "מה מתרחש במהלך שפיכה?". בסדרת הטלוויזיה "בראש של הרמן" (1991-4) היו ארבע דמויות שהיוו גילומים מוקצנים של תכונות היסוד של הגיבור - "רגישות", "תשוקה", "חרדה" ו"אינטלקט". בסרטו של ספייק ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'" (1999) אנשים חדרו לראשו ותפעלו את גופו של השחקן.

בסופה של רשימה מכובדת זו נמצא הסרט האחרון של אולפני פיקסאר "הקול בראש" ("Inside Out"). השמחה כאן כפולה ומכופלת. מאז 2010 פיקסאר יצרו 4 סרטים, כששלושה מהם היו סרטי המשך. אחד מצוין - "צעצוע של סיפור 3", ושניים - "מכוניות 2" ו"בית ספר למפלצות" בינוניים להכעיס. הפעם מדובר בסרט מקורי, ויותר מכך - אולי הסרט המקורי בתולדות האולפן. זהו גם אחד מסרטיו הטובים ביותר. המורכבות של "הקול בראש" תפנה לא פחות (וסביר להניח שאף יותר) למבוגרים מאשר לילדים.

בעולם החיצוני זהו סיפורה של ילדה בת 11 בשם ריילי (קייטלין דיאז) שהוריה (קייל מקלכלן ו-דיאן ליין) עוברים ממינסוטה לסן פרנסיסקו. המעבר מנתק אותה מחבריה, מחדר ילדותה, ומהעולם המוכר. אומנם היא ילדה מאושרת ונמרצת (שחקנית הוקי קרח נלהבת), אך השינוי הגדול בחייה, ועוד בניצני גיל ההתבגרות, מהווה טלטלה לא פשוטה. זוהי נקודת המוצא לדרמה שמתחוללת בתוך ראשה.

בתוך "חדר בקרה" בראשה של ריילי נמצאות חמש דמויות. כל אחת מהן היא רגש ספציפי המיוצג ע"י צבע דומיננטי (באופן ראוי ביותר לסרט אנימציה). אושר (איימי פולר) היא צהוב, עצב (פיליס סמית) כחול, פחד (ביל היידר) סגול, גועל (מינדי קאלינג) ירוק, ו-כעס (לואיס בלק) אדום. כל חמשת השחקנים הם קומיקאים (3 בוגרי SNL, שני בוגרי "המשרד", ואחד סטנדאפיסט ופרשן אורח אצל ג'ון סטיוארט) שעושים עבודה מצוינת בעיצוב דמויות המהוות הקצנה של רגש ספציפי.

רעיון חמשת הרגשות כדמויות הוא נחמד, אך יש בו סכנה לעיצובה של סיטואציה סטאטית ביסודה. מה שהופך את "הקול בראש" להברקה, הוא שיש כאן מערכת שלמה ומורכבת שמחברת את הדמויות הללו לא רק לרגשותיה של ריילי, אלא גם לקשר הדו סטרי בין האירועים והתגובות בהווה לזיכרונות העבר. כלומר מה שריילי חווה ניזון מזיכרונות שיש לה, ובעיקר מ"זיכרונות היסוד" של הרגעים המכוננים בחייה. הזיכרונות הם כדורים קטנים שנעים בתוך המערכת המקיפה את "חדר הבקרה", אך במצב המשבר גם כדורי הזיכרון הצבועים בצהוב-אושר, מתחילים לשנות את צבעם לכחול-עצב.

המבנה המוצג לא מוגבל רק לחדר הבקרה. יש גם מוקדי זהות ("איים"), מעין טריטוריות לונה פארק שכל אחת מהן מעוצבת על-פי הדבר שאותו היא מייצגת ("משפחה" "הוקי" וכו'). אלו העוגנים לזהותה של ריילי. אך בשעת משבר זהות גם טריטוריות אלו מתחילות להתערער.

שינויים אלו מובילים ליציאה למסע הרחק מעבר ל"חדר הבקרה", ובתוך עומק תודעתה של ריילי. זהו מסע שבו נוטלות חלק "אושר" ו-"עצב", והוא מגלה לא רק את המורכבות של תהליכי המחשבה, אלא גם מעלה מסרים מתוחכמים עבור צופים בכל גיל. כך, למשל, הרעיון של חשיבות העצב בתהליכי השינוי שאנו עוברים.

מי שעומד מאחורי הסרט הוא הבימאי פיט דוקטר ("מפלצות בע"מ", "למעלה"), אחד מיוצרים בקבוצת הפיקוד (ה-"Brain Trust" המפורסם) של פיקסאר. חוויות הילדות שלו (מעבר לדנמרק) מהדהדות בתחושת הבדידות והעצב של ריילי. שותף נוסף לתסריט הוא רונדלו דל כרמן שכתב את הסיפור של "רטאטוי".

בעיצוב האילוסטרציות לתהליכי הרגש והמחשבה נעזר דוקטר בשני פרופסורים ידועים לפסיכולוגיה - דאצ'ר קלטנר מאוניברסיטת ברקלי ו-פול אקמן שזכה לתהילה על מחקרו פורץ הדרך בחקר "מיקרו הבעות". שש הבעות היסוד אותן הוא קבע בתיאוריה הן, למעשה, הבסיס לחמש הדמויות המוצגות בסרט ("הפתעה" לא קיבל דמות). אין ספק שיש ש"הקול בראש" מציג הישג לא מבוטל ביכולת לעצב רעיונות אלו להרפתקה מצחיקה, מפתיעה, מרגשת ומהנה.