קץ הילדות

"רואים, היא אמרה במפורש 'קפוצי תחת'!"

בשנים האחרונות נדמה לי ש"פיקסאר" שכחו מה זה להיות ילדים, אם תורשה לי פרפראזה על מילותיו של מנהיגנו. האולפן שהפך למותג־על בזכות סרטים לקטנים שגם גדולים אהבו – עם כותרים כמו "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "מחפשים את נמו" ו"משפחת סופר־על" – עושה בעשור האחרון סרטים שהקהל הטבעי שלהם מתחיל בסביבות גיל עשר. תחשבו על "וול אי", על "רטטוי", אפילו על "אמיצה"; לילדי גן אין מה לחפש בהם.

הגבהת קהל היעד היא משהו שכנראה לא הייתי שם לב אליו אלמלא בת התשע הפרטית שלי. מצד אחד אני נמצא במצב מתמיד של פליאה על כך שהתמזל מזלה לגדול בתור זהב, אשכרה תור זהב, של סרטי אנימציה לזאטוטים; מצד שני, יש בי לא מעט השתוממות מצטברת על כך שפיקסאר משתתפת בחינוך הקולנועי של בתי רק בדיליי, אם בכלל.

"ראלף ההורס", "פראנורמן", "פיראטים", "הלורקס", "הקרודים", "הממלכה הסודית", "מפלצת של מלון" ו"מפלצת בפריז", "הדרקון הראשון שלי" ו"קונג פו פנדה" ו"מדגסקר" ו"גנוב על הירח" על המשכיהם – רונה עברה חוויות קולנועיות מכוננות עם כל הסרטים ברשימה הזאת, שלא כוללת ולו נציגות אחת של פיקסאר. זה די משוגע: ילדה שאבא שלה הוא מבקר קולנוע, שהולכת לכל הקרנת עיתונאים של סרט מותאם־גיל מאז 2010, והפיקסארים היחידים שלה בזמן אמת היו "אמיצה" שנורא הפחיד אותה בגיל שש, ו"בית ספר למפלצות" שנורא הצחיק אותה בגיל שבע. שלא במקרה, הסרט הזה הוא היחיד של פיקסאר בעשור האחרון שיצא מן הכלל המדובר והיה סרט ילדים לכל דבר ועניין. הוא גם היה בינוני מאוד.

כן, זה הצד השני של קורות פיקסק בעשור האחרון: רצף של סרטים לא משהו. חלקם חצאי סרטים, רעיונות שמחזיקים אולי 40 דקות ואז פג תוקפם והם מחמיצים, דוגמת "וול אי" ו"למעלה", החטאות כמו "אמיצה" וסטיות תקן כמו "מכוניות" על המשכיו וספין־אופיו. בעצם, הסרט הגדול האחרון של האולפן שפעם לא ידע לטעות הופק בשנת 2007. קראו לו "רטטוי" והוא היה יצירת מופת.

עם כל המטען הזה הלכתי עם רונה להקרנה של "הקול בראש". בשפת המקור, כי בגיל תשע מתחילים להתפדח ממדובבים. ואני שמח לדווח כבר עכשיו: שמונה שנים אחרי "רטטוי", אנשי פיקסאר שוב עשו סרט גדול באמת. אבל במה שנוגע לקהל היעד – יודעים מה, קודם הבה וארעיף שבחים.

גיבורי "הקול בראש" הם רגשות. רגשותיה של ריילי, ילדה בת כמעט 12 שנהנתה מחיים מושלמים במינסוטה עד שהוריה נאלצו לעבור לאיזה חור מסריח בסן פרנסיסקו. אנחנו חווים את ההתבגרות המוקדמת שלה דרך העיניים של שמחה (במקור "ג'וי", במקור איימי פולר), עצב (פיליס סמית), פחד (ביל היידר) כעס (לואיס בלאק המלוהק להפליא) וגועל (מינדי קלינג). דיאן ליין וקייל מקלאכלן הם ההורים. אין לי מושג מיהם העושים במלאכת הדיבוב, ומטעמים שיובהרו בהמשך זה גם לא משנה. לענייננו, משנה רק שכל תפקידי הקול מבוצעים נהדר בשפת המקור.

גם התסריט נהדר. זה נדיר בסרטים שכל־כולם רעיון אחד (ונשים בצד את העובדה שרעיון האנשים־שבראש הוא אפילו לא חדש, ר' הסיטקום "הראש של הרמן"), אבל הבמאי־תסריטאי פיט דוקטר וצוות הכותבים שלו עשו את זה. "הקול בראש" מתפתח, מתקדם, מסרב להיות סרט־של־רעיון־אחד. בכלל, אחרי כמחצית מ־94 הדקות כבר ברור לגמרי שהאנשת הרגשות היא רק פתרון טכני. רק פלטפורמה לתמה האמיתית של הסרט הזה, שהיא הכאפה של ההתבגרות. התהליך המייסר של לגלות שהעולם זה לא מה שמכרו לנו כשהיינו צעירים מדי בשביל לראות סרטים של פיקסאר.

דוקטר היה מעורב בשנים האחרונות בכתיבה של "וול אי" ו"למעלה". מוקדם יותר בקריירה הפיקסארית שלו הוא ביים את "מפלצות בע"מ". "הקול בראש" הוא העבודה הטובה ביותר שלו, ובהפרש ניכר: הכנות שבה מטפל דוקטר בתהליכים שעוברים על ריילי, הסירוב שלו לפזר זיגוג סוכר על החרא שהחיים יודעים להגיש, יוצרים סרט – אנימציה, אני מזכיר, של פיקסאר, אני מזכיר – שמכה בבטן לפחות באותה תדירות שהוא לוחץ על הכפתור של הצחוק.

אגב הצחוק, זאת כנראה החולייה החלשה של "הקול בראש". לא הבדיחות המתוסרטות – אלה נוגעות בשמיים – אלא הניסיונות הספוראדיים של דוקטר להקליל את האווירה במעט סלפסטיק, על פי רוב בהשתתפותם של כעס ופחד. אלה הקטעים היחידים בסרט שלא עובדים באופן גורף, שפשוט לא שייכים לעולם הזה. קטעי הסלפסטיק הם גם היחידים שניכרת בהם פנייה לילדים רכים יותר מהרכה האישית שלי, ותכף אחזור לזה ביג טיים.

היינו בבעיות, והשנייה של "הקול בראש" היא דמויות שלא הולכות לשום מקום. זה נכון בעיקר לגבי פחד, גועל וכעס, אם כי האחרון מקבל פטור מפיתוח מטעם שהוא פשוט עד כדי כך מצחיק. השניים האחרים לא ממש מצחיקים ובכלל לא מתפתחים, שזה כמעט חטא בסרט על התבגרות. על שינוי. גם בהיבט הקולנועי אין כאן יותר מדי כתרים לקשור – שום הברקה מסדר הגודל של ציורי הטעמים ב"רטטוי", נניח – אבל הכתיבה כל כך משוכללת שהיא לגמרי מפצה על זה. תראו את המוחות האחרים שהסרט הזה מבקר בהם ואני בטוח שתסכימו.

חשבתי על זה הרבה מאז שהאורות עלו, והגעתי למסקנה שאלו שלוש הבעיות המהותיות היחידות של "הקול בראש": סלפסטיק מיותר, שתיים וחצי דמויות בניוטרל והיעדר ממד של ספקטקל. מול זה אני מעמיד 94 דקות של סיפור כל כך סוחף ותובנות כל כך מדויקות על האופן שבו אנחנו מרגישים וזוכרים דברים ששלוש סצנות בתפזורת גרמו לי לבכות. הראשונה היא אפילו לא ספוילר, אז לא אכפת לי לגלות שמדובר בהחלקה על הקרח שמבצעות במקביל ג'וי וריילי, כלומר הזיכרון שלה.

לא בפעם הראשונה, דוקטר פשוט קולע כאן בול אל מהותה של הנוסטלגיה. לא בפעם האחרונה, זה משהו שלא הצלחתי לעמוד בו מרוב צער ויופי.

גם רונה לא עמדה בזה. היא לא אחת שתבכה בסרט, הגיבורה הקטנה שלי, אבל היה לה עצוב. נורא נורא עצוב. היא צחקה בכל המקומות הנכונים, ואני חושב שהיא עוד תזכור את "הקול בראש" בחיבה גדולה יותר מכפי שהיא מדברת עליו עכשיו, אבל עכשיו היא מדברת עליו במונחים של סמי־טראומה. זה סרט מלא לב, אבל זה לא אומר שהוא מלא ברחמים. והשטוזה הזאת, המעבר מסרטי ילדים שבהם הכל תמיד בא על מקומו בשלום לסרט שכל הקטע שלו הוא שבחיים האמיתיים זה לא עובד ככה, הייתה לה קשה מדי. כואבת מדי.

כשהייתי בדיוק בגיל של רונה, אבא שלי לקח אותי לקולנוע "אסתר" כדי לראות את "המקצוען" עם ז'אן פול בלמונדו. והנה אובר־ספוילר אם במקרה יתחשק לכם לצפות בסרט אקשן צרפתי מ־1981: בלמונדו מת בסוף. חוטף צרור שגרם לי לעשות לאבא שלי ברוגז רבתי כי מה אתה לוקח אותי לסרט עצוב, ועל הדרך מסדר לפסקול מאת אניו מוריקונה מקום בנצח (נו, הפסקול הזה:)

בחזרה לפיקסאר, יצא לי לבקר שם בדיוק בשלהי תקופת הילדים שלה, שנת 2006. החברה בדיוק נמכרה ל"אפל" תמורת 7.5 מיליארד דולר, אנשים הסתובבו בדשא המוריק בחיוך אפילו יותר גדול מזה שיש ברגיל לאנשים שעובדים במקום עם דשא מוריק, ואותנו העיתונאים הושיבו לראות את "מכוניות". אחר כך, בראיון־שולחן־עגול עם ג'ון לאסטר – כן, אותו אחד שבדיוק פגשתם אצל קמינר – שאלתי את הבוס הגדול של פיקסאר מתי הוחלט שהפעם הם לא יעשו קומדיה לילדים אלא דרמה למבוגרים. הוא ממש התבאס עליי. זאת לא דרמה והיא לא למבוגרים, אמר לאסטר, ואני ציינתי בפני עצמי שאולי "מכוניות" הוא פשוט סרט ילדים לא טוב.

אבל זה לא מה שהוא היה, אלא סרט לילדים שעשו אנשים ששכחו מה זה להיות ילדים. אולי בגלל שפיקסאר היא יחידה סגורה שלא מקבלת תסריטים מבחוץ, ומכאן שהסרטים שלה נידונים להתבגר עם עובדיה. אולי מפני שהשוק של סרטי הילדים מוצף בתחרות, ובאנימציה למתבגרים צעירים יש לפיקסאר כמעט בלעדיות. תהא הסיבה אשר תהיה, צינית או פרקטית או פשוט כרונולוגית, פיקסאר באמת לא זוכרים את הילדים. הכי נמוך שהם מגיעים זה מתבגרים.

אז "הקול בראש" הוא הסרט העצוב הראשון בחייה הקולנועיים של בתי. לא עצוב־לרגע כמו "במבי"; עצוב־שיברון־לב, כמו "המקצוען". אני שמח שהיא ראתה אותו, אבל חושב ביני ובינה – ואז שוב ביני וביניכם – שהחדש של פיקסאר צריך להיות מופץ עם סוג חדש לגמרי של אזהרת צנזורה: מוגבל לילדים שכבר מזמן יכולים לקרוא תרגום. או שאולי לא מוגבל, אבל בהחלט מומלץ, מגיל כמעט 12 ומעלה. מהגיל של ריילי. לא של רונה.

פורסם בפנאי פלוס, 18.6.15