אז איזה סוג של סרטים אתם אוהבים? סרטי פנסטיה, אסקפיסטים כאלו, שלוקחים אותכם לעולמות אחרים, דמיוניים, או סרטים מהחיים, המדברים על כאן ועכשיו, על אנשים כמוני וכמוך, בסיטואציות ריאליסטיות?

ואולי אפשר משהו באמצע? משהו מהחיים, אבל עם קצת תבלין של פנטסיה? משהו שאני יכול להבין ולהכיר מהסביבה הכי מיידית שלי, אבל להוסיף לו תבלין קטן של קסם, משהו שהוא כמו המציאות, אבל עובר על יד? משהו שיעזור לי להמתיק את החיים מבלי לצאת מהם באופן טוטאלי, מבלי להילחם במתכות יורות לייזרים מכוכב זורון, או משהו עם שם אידיוטי אחר? משהו שמבקרי קולנוע מדופלמים ממני יקראו לו אפילו 'ריאליזם פיוטי'?

אפשר ואפילו כדאי. וזה "10% ילדה שלי". סרט מקסים, מהחיים, תל-אביבי מאוד, אבל עם קצת דמיון, תבלין קטן של קסם שעוזר לעבור את הקשיים של החיים עם חיוך, ואפילו עם תובנה אחת קטנה או שתיים.

מתוך "10% ילדה שלי". צילום: יעל לב-רם

בגדול זה סרט על בחור צעיר שנמצא במערכת יחסים עם בחורה, אבל כדי להפוך את הקשר הזה לרציני, כמו שהוא רוצה, הוא צריך קודם כל לזכות באהבתה של הבת הקטנה של מושא אהבתו. אבל התיאור הזה של הסרט לוקה בחסר. כי אין בסרט בעצם תועלתיות. לכאורה מדובר על משוואה פשוטה – הילדה תאהב אותך, אז גם האשה תאהב. אבל בעצם עושה הבמאי בחוכמה ומוציא את האשה מהמשוואה. האישה כמעט ואינה קיימת בסרט. היא בקושי נראית בו, וגם כמעט ואינה נשמעת. הסרט בעצם הוא סדרת וינייטות המתארות את התפתחות מערכת היחסים בין גיבור הסרט, בחור צעיר תלאביבי, לבין ילדה בת 7, שמתחילה בתור 10% ילדה שלו, ומסיימת בכמעט מאה אחוז. התמימות הילדותית הזו, שאין בה ראיה מבוגרת-צינית של 'אני אזכה באישורה של הילדה כדי שאוכל להיות עם האשה שאני רוצה', אלא מסתכלת על מערכת היחסים כפי שהיא, עם כל העליות והירידות שבה, התמימות הזו מעניקה לסרט את הקסם שבו. את הלב הגדול שבו.

והאלמנט הנוסף שבסרט הוא זה שמוסיף לו קומה ותוקף. גיבור הסרט הוא במאי סרטים. או לפחות רוצה להיות כזה. במהלך הסרט הוא עובד על משהו שקשור לקבוצת הפועל ת"א, אבל יש בפרויקט הזה משהו תעשייתי, מוזמן. במהלך התפתחות מערכת היחסים עם הילדה הוא מבין שהוא צריך לעשות סרטים מהלב, מהחיים, ולא סרטים מסחריים שאולי הקהל הרחב וההמוני יאהב, אבל לא תהיה בו טיפת נשמה. והבמאי של הסרט, אורי בר-און, מוסיף לכך תבלינים פנטסטיים שהופכים את המציאות הזו למשהו שמגיע מתוך הלב והנשמה של היוצר (של הסרט, וגם של הסרט-בתוך-הסרט). בתחילת הסרט יש סצינה שבנויה כמו מערבון. הסצינה הזו בומבסטית, מלאכותית, לא שייכת. רק בדיעבד היא התחברה לי עם שאר הסרט. כי בהמשך יש סצינות בהן נוספים כל מיני טריקים ויזואלים ואחרים (כמו, למשל, תוספות אנימציה קלות), והמציאות הלכאורה כואבת נצבעת בצבעים אופטימיים שעוזרים לעבור את החיים קצת יותר בקלות, גם אם הקשיים לא נעלמים לחלוטין.

מה גם שבשביל סרט שמגיע מהצד העצמאי של המפה, עם מעט מאוד כסף, יש בצילום של הסרט משהו מרומם רוח. צילום צבעוני בתנועה שאוהב את כל שכיות החמדה של העיר הזו, כמו גם את המקומות הפחות זוהרים שלה. עבור אדם שנולד וגדל בתל-אביב, אני חייב להודות שמזמן לא ראיתי סרט תל אביבי כל כך, שמהלל את החיים בעיר הגדולה והתוססת הזו. חיים של אנשים צעירים שרוצים לאהוב, להתפרנס, קצת לחגוג, וקצת להתבשם מתרסיס של השראה שיקל את החיים לרגעים, גם אם הם מלאים בעבודה קשה, ובסיבוכים של מערכות יחסים ובאינטרסים כלכלים ואחרים של הסובבים אותנו. העיר הזו היא אוסף של טיפוסים כמו גיבור הסרט, ויש בה הרבה חיים מלאי דמיון ותמימות כמו הילדה הזו, הנוגעת ללב הזו, ויש בה אנשים יוצרים ומלאי תושיה, כמו אלו שמאלכסים את הסרט הזה, ויש בה חיים, כמו שיש בסרט הזה.

אז נכון שיש רגעים (מעטים) בסרט הזה שניכר בהם חוסר הכסף שבהפקה, אבל אלו נבלעים בתוך סרט עם לב גדול, עם כוונה טהורה, עם אנשים מקסימים שבעזרת קצת דמיון ותושיה עוברים את החיים בחיוך קל, מצחיק-עצוב, מתוק-מריר. סרט מקסים ומלבב, "10% ילדה שלי". כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il