נשיא על הכוונת

קרב האגרוף נמשך 28 שעות ו-45 דקות והתפרס על פני 12 יום. בצד האחד של הזירה – האיש הכבד, המזיע, הנוטה מעט לפנים ומראהו מעט כשל גורילה מאיימת בשבי; בצד האחר – גבר צעיר, חביב, קליל ונאה בעל מבטא בריטי בולט. הסיבובים הראשונים הסתיימו בתבוסתו המוחצת של המתאגרף חסר הניסיון. הסיבוב האחרון טרף את כל הקלפים.

מעט רקע היסטורי: ב-9 באוגוסט 1974 התפטר נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מתפקידו בעקבות פרשת ווטרגייט. כמעט שלוש שנים לאחר מכן, הוא נעתר להצעתו של מנחה הטלוויזיה הבריטי דיוויד פרוסט להתראיין אצלו בתמורה לסכום אגדי של 600 אלף דולר. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות לא גילו בתחילה עניין בסדרת הראיונות, שנתפסו בעיניהן כראיונות "מטעם" ולא עבודה עיתונאית של ממש, מה שאילץ את פרוסט לגייס את הכסף בעצמו. הראיונות שערך פרוסט עם ניקסון הוקלטו בחודשים מארס-אפריל 1977, ושודרו בארבעה חלקים בני 90 דקות כל אחד במאי אותה שנה. הם הפכו לאירוע טלוויזיוני מוחץ.

שני הצדדים נזקקו לראיונות הללו. ניקסון, כדי לטהר את שמו כמדינאי; פרוסט, כדי לחלץ את הקריירה הטלוויזיונית המדשדשת שלו ולהשתחרר מהדימוי שדבק בו כמנחה שטחי של תוכנית אירוח. שניהם נעזרו, כמו בכל קרב ראוי לשמו, במאמנים ויועצים. ניקסון לא חזה לרגע את השלב שבו יסיר פרוסט את הכפפות, ויעמת את הנשיא האמריקאי המושמץ עם פרטים שנחשפו לראשונה.

המחזה "פרוסט/ניקסון" נכתב על ידי פיטר מורגן והועלה לראשונה באנגליה ב-2006 בכיכובם של מייקל שין (פרוסט) ופרנק לנג'לה (ניקסון), שמשחזרים בסרט שנעשה על פיו את תפקידיהם הבימתיים. מורגן, שמיטיב לתאר את מאחורי הקלעים של אנשי השררה (“המלכה", “המלך האחרון של סקוטלנד"), התבסס על ספרו רב המכר של פרוסט, “I Gave Them a Sword”, שבו הוא הביא את הסיפור שמאחורי הראיונות וחיבר מחזה שעניינו הטלוויזיה כמדיום של וידוי פומבי וכוחו של הדימוי הטלוויזיוני.

לנג'לה ב"פרוסט/ניקסון". כמעט דמות מטרגדיה שייקספירית

ההיבט הזה, האחרון, נעדר מסרטו הסוחף של רון האוורד (המועמד לחמישה פרסי אוסקר) שנעשה על פי המחזה. שכן עיבודו למדיום הקולנועי מאבד, מטבע הדברים, את העוצמה שקיימת דווקא מעצם ריחוקו של הצופה מזירת ההתרחשות. בתאטרון הוצגה ההתגוששות מעל גבי מסך טלוויזיה גדול שהיה מותקן באולם. כך, צילום התקריב, הקלוז-אפ, שצבר בהצגה ערך מוסף והעניק לדימוי הטלוויזיוני נופך מיתי כמעט, הופך לאלמנט משני למדי בגרסה הקולנועית.

נשיא מהסרטים

ניקסון הוא אחד הנשיאים הפופולריים, אם לא במציאות, לפחות בעבור הוליווד (זוהי הפעם השנייה שבה שחקן המגלם אותו מועמד לאוסקר). לא רק משום הפצע הפעור (עדיין) של האזנות הסתר במטה המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון שהובילו, בפעם היחידה בהיסטוריה של ארה"ב, להתפטרותו של הנשיא, אלא גם משום שמדובר בדמות שכמו לקוחה מבין דפיה של טרגדיה שייקספירית.

באמצעות הדמות הזו דן "פרוסט/ניקסון" בגבולות הכוח (“כשהנשיא עושה זאת, זה אומר שזה לא בלתי חוקי", מכריז ניקסון באוזני מראיינו) ובחיפוש הנואש אחר גאולה – שבהקשר הנוכחי פירושה אהדת הציבור (ניקסון זכה לחנינה נשיאותית מיורשו, ג'רלד פורד). זו הסיבה שהסרט, שלא כמו "ניקסון" של אוליבר סטון מ-1995, בכיכובו של אנתוני הופקינס, מייצר דווקא סימפטיה לניקסון, אך מבלי לוותר על המימד המאיים והקונספירטיבי שבדמותו.

"פרוסט/ניקסון". המדיום הטלוויזיוני כתחליף לתא הווידויים הכנסייתי

הסרט יותר מאשר מרמז שבין פרוסט לניקסון רב המשותף על המפריד. שניהם זקוקים זה לזה כדי להציל את עצמם. ניקסון, מליהפך לכתם שחור בהיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20; פרוסט, כדי להשיב לעצמו את הפופולריות שלו. הטלוויזיה (שהובילה לתבוסתו של ניקסון מול קנדי ב-1960) היא עתה המקור לישועה ולקתרזיס. שניהם, במילים אחרות, מגיעים לראיונות הללו מעמדה של ייאוש. את הדמיון הזה ביניהם מנסח ניקסון השיכור-מאוד בשיחת טלפון לילית (שלא התקיימה באמת), ערב הסיבוב האחרון.

ההיבט המעניין ב"פרוסט/ניקסון" נעוץ באופן שבו הסרט תופס את המדיום הטלוויזיוני כתחליף לתא הווידויים הכנסייתי. הסרט לא רק מציג את סדרת הראיונות כווידוי פומבי שעורך ניקסון בפני פרוסט, ושבמהלכו הוא מודה שאיכזב את המדינה

(זה היה הדבר הכי קרוב שאמר והתייחס לחלקו בטיוח הפרשה), אלא אף מראה כיצד וידוי זה מביא לידי הקלה ושחרור, והופך את הנשיא מדמות דמונית שצילה מעיב על אמריקה כולה – לאדם.

"פרוסט/ניקסון" אינו סרט עמוק או מאתגר במיוחד. אבל זהו בידור אינטליגנטי, שההנאה שהוא מספק נובעת מהשורות השנונות של מורגן ומהתחושה שאנו צופים בשחזור של הקרב הטלוויזיוני הגדול אי פעם (והסרט אף מבוים כדוקו-דרמה, כאשר כמה מהדמויות שסבבו את פרוסט וניקסון "מתראיינות" אל מול המצלמה בנוגע לאירוע שהתרחש). הרעיון של שני אנשים ישובים על כורסאותיהם ומדברים בזמן שהמצלמות פועלות נדמה לכאורה כאנטי קולנועי. הישגו הגדול של "פרוסט/ניקסון" הוא באופן שבו הדרמה האינטנסיבית וצמד השחקנים המעולים-ממש מוכיחים לנו את ההיפך.