בזמן ש"איימי" ממשיך למלא אולמות בישראל, מגיעה עתה לאקרנים בארץ ביוגרפיה מוזיקלית נוספת. הפעם מדובר ב"אהבה וחסד", הנקרא בשם אחד משירי הסולו של בריאן וילסון, שהתפרסם עם אחיו בלהקת הביץ' בויז, ועוקב אחר שתי תקופות בחייו ושתי מערכות יחסים בעייתיות שהיו לו עם דמויות אב.
מצד אחד, שנות השישים, בהן אביו הביולוגי והמסרס של וילסון כמעט וקצץ את כנפי "Pet Sounds", מה שהפך בסופו של דבר לאלבום הקאנוני ביותר של הביץ' בויז ובכלל לאבן דרך בתרבות האמריקאית. מצד אחר, שנות השמונים, לאחר שההרכב האגדי התפרק, והאליל המוזיקלי שקע בדכדוך ובטלנות תחת שרביטו של מעין תחליף אב, תרפיסט שרלטן שעלול היה לדרדר אותו לתהום, לולא פגש במקרה את האשה שגאלה את נשמתו.
בניגוד ל"איימי", כאן הסיפור אינו מוצג בכלים תיעודיים - פה מדובר בדרמה עלילתית, שביל פולהאד ביים על פי תסריט של הישראלי לשעבר, אורן מוברמן. בשנים האחרונות, ראינו לא מעט סרטים מסוג זה שהסבו אכזבה מרה - הביוגרפיות של ג'יימס בראון ושל ג'ימי הנדריקס, למשל, היו רחוקות מקרסולי גיבוריהן. לכן, אי אפשר היה שלא לגשת בחשש ל"אהבה וחסד", אך הוא מתגלה כהפתעה נעימה, שאיכותה ורמתה בהחלט מכבדות את וילסון, ללא ספק מגדולי המוזיקאים האמריקאים בחצי המאה האחרונה.
מעבר לכך שהוא פשוט כתוב ומבוצע היטב, יש סיבות רבות להצלחה של "אהבה וחסד". קודם כל - החלטת ליהוק אמיצה, שהולכת בדרך שונה לגמרי מכל אותן ביוגרפיות מוזיקליות קודמות. אלה, בניסיון מופרך ומלאכותי ליצור מקסם שווא של אמינות וריאליזם, בדרך כלל בחרו את הכוכב לפי דמיונו למוזיקאי האמיתי, וגם אם העלילה התפרשה על פני תקופת זמן, הניחו לו לשחק את הגיבור גם בזקנותו, בעזרת עבודת איפור מסיבית.
מגוחך לחשוב, שאם השחקן ייראה כמו ג'יימס בראון נאמין שזה באמת הוא, ושאסור חלילה כי שני שחקנים שונים יגלמו את ג'ימי הנדריקס, כי ברגע ההחלפה ביניהם נתעורר ונגלה שזה סרט. "אהבה וחסד" מבין זאת, ויודע כי יצירה קולנועית אינה נשף פורים, בו המוזמנים נבחנים לפי הצלחתם בחיקוי הפיזי של מי שהתחפשו אליו, וגם אינה מקפצה לקמפיין האוסקר של שחקן יחיד, שירשים את חברי האקדמיה ביכולתו לגלם אדם בצעירותו ובשיער שיבה.
לכן, שני שחקנים שונים מככבים כאן: פול דאנו הוא וילסון בשנות השישים, וקיוזאק מגלם אותו שני עשורים לאחר מכן. הם בכלל לא דומים זה לזה, והשני מביניהם גם לא דומה למוזיקאי. אבל כל זה לא משנה: "אהבה וחסד" הרי אינו מסיבת תחפושות, ולכן זה לא חשוב אם הם נראים כמוהו או לא, אלא אם השניים מצליחים לתפוס את רוחו, להחצין לנו את רגשותיו, להיכנס מתחת לעורו ולהמחיש לנו מה עובר לו בראש.
דאנו וקיוזאק, כל אחד בדרכו, משכילים לעשות כך באופן עדין, מדויק ומעל הכל - מרגש. לא ניזל מהם אגל של זיעת מאמץ יתר. לרגע לא נראה שהם מנסים להוכיח משהו או להרשים מישהו, ובכל זאת הביקורת בארצות הברית גמרה עליהם את ההלל והשניים מוזכרים כמועמדים לככב בעונת הפרסים, משהו שהחקיינים של הנדריקס ובראון, למשל, לא זכו לעשות, וזו הוכחה נוספת לכך שלא משנה אם עציץ יגלם את בריאן וילסון או שבריאן וילסון יגלם עציץ - העיקר שזה יהיה טוב.
מעלה נוספת שמבדלת את "אהבה וחסד": בניגוד לדוגמאות קודמות רבות בז'אנר, זה סרט מוזיקלי שלא מפחד מהאמנות של גיבורו. אמנם, לא חסר כאן התעסקות בצדדים הצהובים יותר בחייו של וילסון - לא רק רוקנרול יש פה אלא גם הרבה סמים וקצת סקס. אבל בצד זאת, היוצרים מטפלים כאן ברצינות ובפרטנות במלאכתו של האליל, ומספקים הצצה מרתקת לאחורי הקלעים של העבודה על "Pet Sounds". מזמן לא ראינו דרמה עלילתית שבוחנת בכזו פרטנות אלבום כה מרכזי, ולכן זו חוויה מאירת עיניים לכל מי שמתעניין ולו קצת במורשת של הביץ' בויז או של המוזיקה האמריקאית.
"אהבה וחסד" מלווה לאורך כל הדרך בלהיטי האלבום, מה שכמובן מוסיף לו יופי ועוצמה רגשית. האזנה נוספת לקלאסיקות הללו מזכירה גם כי אם תושבי הכוכב קפלר ינחתו פעם בכדור הארץ וינברו בארון התקליטים שלו בחיפוש אחר משהו שישביע את תבונת-העל שלהם, "Pet Sounds" יהיה ככל הנראה האלבום שישכנע אותם לא להשמיד אותנו.
הסרט כמובן אינו משתווה לאלבום. זו משימה בלתי אפשרית, ורף שלא הוגן להשתמש בו כנקודת השוואה. אבל התסריט של מוברמן והבימוי של פולהאד כן משכילים ללכוד את המהות שלו ושל היצירה של וילסון בכלל, ולהעביר אל הבד משהו מן ההרמוניה השמימית שלהן - אולי לא לחלוטין באותה רמה של ברק, אבל בהחלט באותה מידה של רומנטיקה, ועם אותה כמות של אהבה וחסד.
אין ב"אהבה וחסד" שיאים של התעלות יוצאת דופן: הוא לא אפוס שיזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. אבל גם אין בו רגעים משעממים או חריקות. כולם עושים כאן את עבודתם כהלכה, והדברים אמורים בעיקר לגבי שחקני המשנה, ובראשם פול ג'יאמטי ואליזבת בנקס. שחקן האופי הוותיק, בהופעתו כמנטור החלקלק של וילסון, נהנה כהרגלו לנעוץ שיניו בתפקיד העסיסי; הכוכבת הבלונדינית, בתפקידה כמלאכית השומרת של המוזיקאי, נאלצת להתמודד עם דמות תובענית הרבה יותר - היחידה בסרט שלא שרוטה בדרך כלשהי. למרות זאת, היא משכילה להעניק גם לה צבע ובשר, ולזקק ממנה חן וקסם.
אך עוד יותר משני אלה וגם מדאנו וקיוזאק, ההופעה המרטיטה בסרט שייכת לוילסון עצמו, שהקרדיטים מלווים בקטע ארכיון של אחת מהופעותיו האחרונות. העובדה כי צלח את כל מה שמתואר כאן והוא עדיין בחיים, היא תזכורת לכך כי בניגוד למיתוס שהקולנוע בדרך כלל נהנה לשמר, אפשר להיות גאון מטורף, ועדיין לא למות בגיל 27. "אהבה וחסד" מיוחד גם מהבחינה הזו - דוגמה נדירה לביוגרפיה מוזיקלית שהגיבור שלה שרד כדי לצפות בה.
ומה אתם חשבתם על "אהבה וחסד"? ספרו לנו בתגובות