"הצרפתי"


רק פופאי דויל חסר כאן. כזכור, היה זה ג'ין הקמן המופלא, שגילם את השוטר הניו יורקי המחוספס פופאי דויל בצמד סרטי "הקשר הצרפתי", שבהם הוא יצא נחוש להעניש את אנשי כנופיית הפשע המאורגן החזקה בעולם, שכבר לפני 80 שנה הניחה את היסודות לנתיב ההברחה של ההרואין מאירופה לארצות הברית.



"הקשר הצרפתי", על שני חלקיו, הופק עוד בראשית שנות ה־70. אלא שמאז לא שכך לרגע גל הברחות הסמים, שראשיתו בשדות גידול האופיום בטורקיה, המשכו במעבדות הכימיות במרסיי, וקצהו החם בנמלי ניו יורק. "הצרפתי" - הסרט שכעת על הפרק - ממשיך לעקוב אחר ההיסטוריה העקובה מדם של כנופיית פשע זו, ומתמקד במה שקרה בה בשנים 1981־1966.



גייטאן (טאני) זאמפה נולד במרסיי להורים נפוליטנים, שהיו מקורבים למאפיה הקורסיקאית. לאחר גל רציחות על רקע ניהול מערך הברחות ההרואין לניו יורק, הצליח זאמפה להשתלט על ארגון "הקשר הצרפתי", וכל הניסיונות של משטרת צרפת, בשיתוף עם מערך הלוחמה בסמים האמריקאי, לא הצליחו לרסן את משלוחי ההרואין לניו יורק. ב־1976 מונה שופט צרפתי צעיר בשם פייר מישל לשמש כחוקר בכיר לנבכי "הקשר הצרפתי", שמטרתו הברורה הייתה לתפוס על חם את זאמפה ובכך לרוצץ את ראש נחש הפשע.



האומץ האישי שהפגין השופט החוקר במהלך עבודתו לא עזר לו בקיץ 1981, כאשר שני מתנקשים רצחו אותו בחוצות מרסיי. שנתיים לאחר חיסולו של השופט מישל נעצר זאמפה, הואשם והורשע באחריות לארגון ההתנקשות הקטלנית. בעת שהותו בבית הסוהר התרופפה שפיותו של זאמפה, והוא תלה עצמו בתא הכלא בחודש יולי 1984.



"הצרפתי", אם כך, הוא הרחבה של דו־קרב גורלי בין הטוב והרע. מצד אחד של התמונה ניצב ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט") המגלם את השופט, ומהעבר האחר ממתין ז'יל ללוש ("תרז", "שקרים לבנים קטנים"), העושה את תפקיד הארכי פושע. בתווך נמצאת העיר מרסיי, הנתונה בציפורני העולם התחתון, ושקועה עד צוואר בשלטון מושחת.



היסטוריונים טוענים שכושר העמידה המופלג של ארגון "הקשר הצרפתי" בפני שלטונות החוק נבע מהעובדה הפשוטה, אך המצמררת, שהיה מדובר בפשע מאורגן שפעל בחסות ובהגנה מטעם השלטונות הלגיטימיים של צרפת, ובגיבוי מרחוק של ה־CIA האמריקאי. הסרט החדש, "הצרפתי", לא היה זוכה לשום תשומת לב אלמלא היה נועז והלך צעד אחד קדימה בהוכחה לצדקת טיעוני ההיסטוריונים, תוך שהוא מצביע בבירור על נותן החסות, שתחת כנפיו פרח הארגון ושגשגה הברחת ההרואין לניו יורק. ושמו של האשם: גסטון דפר.



היסטוריה: גסטון דפר, שבמשך שנות דור נחשב לאיש החזק במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שימש כראש עיריית מרסיי במשך 33 שנים ברציפות. מעת לעת הוא קיבל על עצמו תפקיד של מיניסטר בממשלות צרפת. עם כניסתו של פרנסואה מיטראן לארמון הנשיאות בפריז, הוא הזדרז להכתיר את דפר כשר הפנים וכממונה על המשטרה (!), תפקיד שאותו מילא בשנים 1981־1986. זאמפה, כך עולה, שימש בצעירותו כשומר ראשו של דפר, וכך כוננו השניים את מערכת היחסים ההדדית ביניהם, שהחזיקה מעמד עד לרציחתו של השופט מישל.



נדבך חשוב במרקם האישומים הפליליים העולים מתוך עלילת "הצרפתי", הוא העובדה שבתוך צמרת המשטרה במרסיי ישבו כמה חברים בכירים במאפיה הקורסיקאית, והם אלה שבמשך שנים סיכלו מבפנים את הניסיונות לחסל את "הקשר הצרפתי" ולהפיל לקרשים את זאמפה. עד כאן על חשיבותו של "הצרפתי", שאינו מהסס לנסח במפורש את ההאשמות נגד בני המעמדות המוגנים, ולקשור ישירות בין תאוות שלטון לבין רצחנות פלילית.



אלא שכל ההישגים הדקלרטיביים האלה נופלים קורבן לעשייה קולנועית לא מתוחכמת. סדריק חימנז, שכתב וביים את "הצרפתי", עושה כאן עבודה גסה ומסורבלת בכל הקשור לאופני הצגת הקונפליקט המוסרי, שהיה אמור להוות את לב התסריט. חימנז גם אינו מפגין שום יכולת מעניינת בכל הנוגע להעמדה הצעקנית של הסצינות המצטלמות. היה ראוי שאישומים קיצוניים ומפורשים נגד צמרת המדינה הצרפתית יוגשו באריזה מורכבת לא פחות מזו של "כל אנשי הנשיא" האמריקאי למשל, וכי זירת הקרב בין הטובים בראשות השופט מישל, לבין הרעים בהנהגת זאמפה, תהיה מסעירה ומיתית בדומה לסדרת סרטי "הסנדק", למשל.



בפועל, על הבד, נראה "הצרפתי" כמו סרטי הפשע הזולים שהופקו בשולי התעשייה ההוליוודית בראשית שנות ה־60, על ידי מפיקים זריזים ומרושלים מהליגה הנמוכה של רוג'ר קורמן (או מאוחר יותר סרטי חברת קנון של גולן־גלובוס). אל הלוק השלומפרי של "הצרפתי" ניתן לצרף גם הערת נזיפה חמורה נגד חוסר הדמיון והקצב האטי והצפוי מדי שמפגין חימנז בקטעי האקשן.



מסרט פטליסטי לכאורה, שבו מוצבים על במת צילומים אחת שתי דמויות מייצגות של טוב ורע, מותר לדרוש רמת משחק גבוהה ומסוגננת יותר של שני השחקנים הראשיים, שמרדימים את עלילת "הצרפתי". דוז'ארדן, שזכה אך לפני ארבע שנים בפרס האוסקר בעבור תפקידו במהתלה "הארטיסט", ממשיך להפגין חוסר כריזמה מול המצלמה. ללוש, העושה את דמותו השטנית לכאורה של זאמפה, נראה פה כמו סתם בריון בעל פתיל קצר, ולא נצר לשושלת של סנדקי פשע, שסובבו את הגלובוס על האצבע הקטנה שלהם. גם השילוב של השיר "בנג בנג" בפסקול, כנראה כהצדעה לקוונטין טרנטינו, נראה כמחווה צורמנית ודי פרימיטיבית.



"פרש בודד"


לשם שינוי, סיפור אופטימי. בתחילת שנות ה־90 הצליח אמן שחמט ניו זילנדי בשם ג'נסיס פוטיני להנחיל את עקרונות משחק המלכים לחבורה של ילדים עזובים, ובתוך שישה שבועות בלבד הכשיר אותם להשתתפות באליפות הנוער הארצית של מדינת האיים. אבל העניין המוצלח הזה אינו אלא הקצה הזעיר, הצ'ופצ'יק הגלוי, של הגרעין האופטימי בסיפור החיובי הזה.



פוטיני, גבר כבד גוף ממוצא מאורי, סבל מהפרעה דו־קוטבית שהובילה אותו פעם אחר פעם לאשפוזים מכאיבים במוסדות לטיפול בחולי נפש. במגע היומיומי שלו עם הילדים האומללים, גם הם מאורים במוצאם, מצא פוטיני מקור לגאולה פרטית, וכך הוא אף התרחק עוד ועוד מקללת המום שהוטל בו מלידה.


"פרש בודד" הוא סרטו הארוך השני של ג'יימס נאפייר רוברטסון, שהניב במרוצת השנה החולפת חופן מרשים של פרסים בינלאומיים. רוברטסון התבסס על סרט תעודה, שהופק עוד ב־2003, ובו שורטטו הסיטואציות מחממות הלב, שהניבה עבודתו של השחמטאי פוטיני עם הילדים.



פוטיני, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים והוא בן 48 בלבד, נודע כאמן שחמט בזק חד מחשבה, שתודעתו עורפלה מעת לעת בשל הליקויים הנפשיים שלו. רוברטסון ניגש לטפל בדמות זו באופן מאופק, שלא להשגת יתרונות סנסציוניים. שימת הדגש של הסרט היא על אופני ההתגברות של הגיבור על הבדידות האנושית שבה הוא שרוי, ולאו דווקא על ריסון המחלה; מבחינה זו מצא הבמאי שותף נאמן לאופן החשיבה הקולנועית שלו בעצם שיתופו של קליף קרטיס בתפקיד הראשי בסרט.




מתוך "פרש בודד". צילום: יח"צ


קרטיס בעל השורשים המאורים מוכר בזכות השתתפותו בסרטים "הפסנתר" ו"לרכוב על הלוויתן" שהופקו בניו זילנד, וכן בסרטים האמריקאיים "לגעת במוות", "איירבנדר" ו"מת לחיות 4". הריסון שהוא כופה על הדמות של פוטיני ראוי לתשואות, שכן דווקא המשחק המינורי הוא שמציג את השחמטאי במלוא עוצמתו הרגשית.



רוברטסון מנצל את עלילת "פרש בודד" כדי להתבונן מקרוב בעוולות החברתיות שמהן סובלים בני העם המאורי, המהווים כיום מיעוט של כ־15% בתוך אוכלוסיית ניו זילנד. המאורים הם צאצאים לבני שבטים פולינזיים שהתגלגלו דרך הים לפני כ־700 שנה מטהיטי, הוואי וסמואה אל האיים המרכיבים את מדינת ניו זילנד העכשווית. נחיתתו התוקפנית של האדם הלבן בשטחי המחיה שלהם דרדרה את מצבם החברתי. בנוסף לכך התדלדל מאוד מספרם משום שגופם לא נשא נוגדנים למחלות שהופצו על ידי המתיישבים הלבנים.



כמו העמים הילידים באוסטרליה, בארצות הברית ובדרום אמריקה, גם המאורים סובלים עד היום מיחס מתנשא וגזעני, ומועדים לחיי פשע ואלכוהוליזם. רוברטסון מתאר תמונת מצב זאת תוך הנגדה בין גורלם המר של בני הדור המבוגר, לבין קרן האור האופטימית הנפרשת בפני הילדים, חניכי קורס השחמט של פוטיני. כאמור, סיפור חיובי, במובן החיובי של המילה.