הן אפשר יותר טוב: סרטו של מאיר סוויסה על יפה ירקוני מפספס פעמיים

בסופם של הקרדיטים ב"יפה שלי", סרטו של מאיר סוויסה על הזמרת יפה ירקוני, מופיע הכיתוב, "הסרט הופק למטרות סקירה היסטורית ומורשת חינוכית". כסרט חינוכי הוא עושה עבודה סבירה. הסרט אכן מספק מוצר ראוי לטובת מי שמעוניין לדעת מי היתה יפה ירקוני, סוקר את תרומתה לזמר העברי, מהלך חייה ופועלה, ולבסוף מתעכב קצת בכל התחנות המשמעותיות; החל מבעלה הראשון שמת במלחמה, עלייתה, הפיכתה ל"זמרת המלחמות" - מושג ששנאה - דעיכתה בשנות ה-70, היחסים עם שושנה דמארי, ההתבטאות שלה נגד המדיניות הישראלית ובעד סרבנות בשטחים שהקימה עליה את הציבור ואת חלק מעמיתיה, ולבסוף מחלת האלצהיימר שבה לקתה. יחד עם זאת, יש דיסוננס בין ההצהרה הזו בקרדיטים לבין שמו של הסרט.

מאיר סוויסה היה חתנה של יפה ירקוני, ועצם השימוש ב"יפה שלי", טייק על המושג האינטימי, מפתח ציפיות בנוגע לגישה האישית של הסרט. אלא שהזווית הזו מינורית מאוד. הסרט מתחיל ומסתיים בקטע מתוך התוכנית "סופ סופ" של גבי גזית בשנות השמונים שבו התארחו יפה ירקוני, מאיר סוויסה ואמו סולטנה, ושלושתם שרו את "בואי בואי" של פאולו קונטה בגרסה בעברית. בנוסף, מעט לפני סוף הסרט מגיע רגע אישי אחד ויחיד ומרגש, שבו באופן חריג סוויסה עצמו יושב לפני המצלמה ומספר בשברון לב שעדיין ניכר עליו, כיצד יפה לא זיהתה אותו אחרי שחלתה ומוחה בגד בה.

ביתר הזמן סוויסה לא נמצא על המסך. לא שהוא אמור לככב בסרט - למעשה צורמת העובדה שדווקא דמותו שלו שר את "בואי בואי" ממלאת את המסך בזמן הקרדיטים, ולא זו של ירקוני - אבל ניתן היה לצפות ממנו לדברים עסיסיים מעט יותר, ולאו דווקא במובן הרכילותי שעשוי היה לפגום בזכרה. אף כי ישנו שימוש בחומרי ארכיון מעניינים שחלקם נראה כמו משהו שלא היה מושג בקלות אילולא הזיקה המשפחתית, מעבר לכך קשה לומר שמורגש יתרון בקרבה שלו אל מושא היצירה. זה קצת מצער. למרות שהסרט מעניין ומשלב יפה בין הקריירה של ירקוני לחייה הפרטיים, קשה לא לתהות מדוע אין ריאיונות עם בני משפחה נוספים או קטעי ארכיון כלשהם של הילדים והנכדים שהסרט מאזכר פעמים רבות. אולי הם עצמם לא רצו להיחשף, לגיטימי, אבל הסרט נפגם בשל כך.

במקביל, גם בתמונה הגדולה הסרט לא מספק את הסחורה. "בד בבד שופך הסרט אור על חיי התרבות בתל אביב בתקופת המנדט", גורסת ההודעה לעיתונות של "יפה שלי", "ותורם להבנת השינויים שחלו בהם מאז ועד היום - מהשנים הראשונות של הטלוויזיה והבמה בישראל ועד לימים אלה". ובכן, לא. בשום שלב הסרט לא לוקח צעד לאחור כדי לאפשר להבין את ההקשר של עולם התרבות והבידור הישראלי של התקופה הנדונה. מלבד תיאור ח?נה של ירקוני שסר לנוכח שינויי הטעם הישראלי בסוף שנות השישים, אין יותר מדי עיסוק בקונטקסט. להפך, אנחנו אמורים להקיש אותו בעצמנו על סמך קורותיה של יפה ירקוני. אמנם ההודעה לעיתונות אינה בתחום האחריות של יוצרי הסרט, אבל היא קולעת במדויק לאלמנט חסר שיכול היה להיטיב איתו.

כך ש"יפה שלי" פוסח על שתי הסעיפים, מה שעשוי היה להתקבל בסלחנות אילולא הצהרות הכוונות הטמונות בשמו ובתקציר שלו. למרבה הצער, מה שהוא מספק בסופו של דבר הוא מעין ערך ויקיפדיה מעובה שאינו חסר עניין, אבל גם לא מתעלה מעבר לסקירה היסטורית ומורשת חינוכית.

ב-2002, כשנה לאחר שאובחנה ירקוני כחולת אלצהיימר ובמהלך מבצע "חומת מגן", הגיעה ההתבטאות השנויה במחלוקת שלה בעד סרבנות בשטחים והשוואה בין התמונות הנראות שם לבין ויזואליה מוכרת מהשואה. הסרט מקשר בין ההתקוממות הציבורית והממסדית העזה נגדה לבין ההחרפה במצבה, ומעלה על הדעת את המחיר הנפשי שנגבה מאמנים הניצבים תחת ביקורת שלוחת רסן דומה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות.