"יפה שלי": לאהוב שוב את יפה ירקוני
הסרט שיצר מאיר סוויסה על יפה ירקוני עוסק באישה מורכבת, לא קלה אך מצחיקה ומסקרנת. הוא מציג את אחורי הקלעים של הזמרת שהעם העריץ ולאחר מכן הפנה לה עורף - ותוך כדי כך מעניק לנו קצת פרופורציות
אתה טוב כמו הדבר הגדול האחרון שעשית, נהוג לומר, ונדמה שבמקרה של יפה ירקוני אתה זכור כמו השערורייה האחרונה הגדולה שיצרת. שמה של ירקוני נקשר לפני יותר מעשור לאמירה שנויה במחלוקת ולחרם שהגיע בעקבותיה. המעלה העיקרית של "יפה שלי", סרטו של מאיר סוויסה על ירקוני ששודר אמש (ג', 21:00, ערוץ 8 של HOT), היא העובדה שהוא לוקח אותנו למעלה, להראות לנו את מסלול חייה של ירקוני ממעוף ציפור ולהעניק לנו את המתנה הגדולה ביותר שמעניק לנו הזמן שחולף: פרופורציות.
היום אנחנו כבר מורגלים ברוטינה. מישהו מוּכָּר אומר משהו שמריח מפרובוקציה, דורך על יבלת הפוליטקלי קורקט או לא עלינו, נחשד באי-פטריוטיזם. המון נזעם עט עליו ברשתות החברתיות (בכל זאת, בחוץ חם), קובל, מוחה ורוטן ומאיים להחרים אותו ואת מרכולתו לנצח נצחים. רק בשנה האחרונה הספקנו להסתער על גרבוז, כשהוא סיים עברנו לווקסמן, עוד לא התקררה וקסמן עברנו לקוטלר, לפני זה פשטנו על זילבר ובנאי ובניון ומי לא. והם כל כך רבים שספק אם הם בכלל זקוקים לנחמה.
מה גם שמחירן של השוואות לשואה הוזל כל כך בשנים האחרונות, עד כדי כך שבכנסת עלתה הצעת חוק לפיה מי שיעז להשוות משהו לשואה, ייענש. אבל ב- 2002 עוד היינו בתולים יחסית, וכשיפה ירקוני אמרה שהמראות של חיילים כותבים מספרים על זרועותיהם של עצורים פלסטינאים במבצע "חומת מגן" מזכיר לה את השואה, זה היה קצת יותר מדי. ככה או ככה, את הקילומטראז' שעשתה ירקוני מִסֵמל של הקונצנזוס הלאומי לשוליים המבועתים של העדר, אני בספק אם מישהו עשה לפניה.
אולי כיוון שאני מחבבת מאוד את מאיר סוויסה, ובגלל השם שהוא נתן לסרט – "יפה שלי" – קיוויתי שהוא ישתתף בסרט קצת יותר כמרואיין. בכל זאת האיש הכיר אותה מקרוב לפחות במשך 20 השנים שבהן היה בן הזוג של הבת שלה, רותי. אבל גם בלעדיו עולה מהסרט אשה מורכבת, מצחיקה מאוד, מלאת חיים, לא אשה קלה אבל בהחלט מסקרנת, וסוויסה הצליח למלא בתוכן את הפער בין התדמית הציבורית שלה לבנאדם האישי מהמציאות היומיומית.
למרות היעדרן של חוויות אישיות או פרטים שלא פורסמו בעבר, סוויסה הצליח להעמיד מסגרת שהקיפה את אירועי חייה של ירקוני, החל מילדותה בקפה של אמה בגבעתיים, דרך השירות הצבאי שלה והתאלמנותה מבעלה הראשון, ההצלחה הבינלאומית וכלה בשתי הפעמים בהן העם שהעריץ אותה הפנה לה עורף – הראשונה בתביעה נגד בעלה השני, שייקה ירקוני, והשנייה אחרי האמירה ההיא בגלי צה"ל בתקופת "חומת מגן".
קטעי הארכיון והראיונות השלימו את התמונה, והתוצאה היא סרט אוהב ומעורר אמפתיה, שלא מאיר את הגיבורה שלו באור זוהר או אידיאלי, אלא אנושי, ושהציר שלו הוא אחורי הקלעים של החיים של ירקוני, ולא בהכרח העשייה הכרונולוגית שלה.
