משפחה לא בוחרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Papa ou Maman)

באמת שאין לי הרבה דברים רעים לומר על הסרט הזה. הוא מצחיק. הוא ממש ממש מצחיק. הוא מתוזמן נהדר. הוא משוחק טוב. יש בו כמה רעיונות יפים. והוא בסך הכל בילוי נעים וכיפי. אז למה יצאתי מאוכזב בסופו של דבר?

אולי אני פיינשמקר. מחלה כזאת, של אנשים שרואים הרבה סרטים. אולי אפילו קצת יותר מדי סרטים. אולי אני דורש מהסרטים שאני אוהב שימקסמו את הפוטנציאל שלהם. וב"משפחה לא בוחרים" היה פוטנציאל לקומדיה מטורפת ופסיכית. מה שיצא הוא קומדיה מצחיקה, אבל צפויה וטובת לב. והרי התסריט מכתיב רוע-לב. אני בדרך כלל נגד גסויות וטעם רע. אבל הרעיון הבסיסי של הסרט דורש את זה. דורש אנטי פוליטיקלי קורקט. אבל הבימוי של הסרט הזה פוחד לעצבן את הקהל הרחב. אז הוא מתקפל כל הזמן בפחדנות לתוך המיין-סטרים. והוא עושה את זה, כאמור, במיומנות, אבל זה צבט לי את הלב לראות בכל דקה של הסרט הזה את הפער בין מה שהוא (סרט חביב ומהנה) לבין מה שהוא היה יכול להיות (קומדיה באמת מטורפת ולא שגרתית).

Tournage Papa ou Mamanלפני כמעט 20 שנה הוקרן בישראל סרט שנקרא "טאטי דניאל". סרט שהסתכל בעין עקומה על המשפחה. על דודה מרשעת שיודעת לשחק את המשחק, ולהיות הכי נחמדה כלפי חוץ, אבל מכשפה של ממש ברגעי האמת. אותו במאי הביא, כמעט עשור לאחר מכן, סרט דומה. "להשתחרר מטונגי" היה סרט על ילד בן 28 שעדיין גר עם ההורים. הם משתדלים לרמוז לו שהגיע הזמן שיעזוב את הבית, והוא לא רוצה. אז הם פותחים במבצע "בן עוף מהבית" – אינספור סיטואציות קומיות כדי לגרום לבן ללכת מעצמו. חבל שהבמאי של שני הסרטים האלו (שנעלם מאז, וחבל) לא היה על ההגה של הסרט הזה, "אבא או אמא". אפשר היה גם להביא את האחים מקדונה האירים. גם הם היו חוגגים את האנטי פוליטיקלי קורקט של הסרט הזה.

הנחת העבודה של "משפחה לא בוחרים" פשוטה: במשפטי גירושין, הלשעברים תמיד נלחמים על החזקת הילדים. כל אחד רוצה אותם לעצמו. ב"משפחה לא בוחרים" זה הפוך: כל אחד רוצה למסור את הילדים לאחר. ממניעים אגואיסטים לגמרי. לכאורה, חתרני. ערכי המשפחה הכל כך מקודשים נגררים כאן בעפר. או, למעשה, אמורים להיגרר בעפר. אבל בעצם, "משפחה לא בוחרים" רק מתחפש לסרט קיצוני (להביא ילדים לבר חשפניות זה הכי בוטה בסרט הזה). הסרט הזה מתנהל בטוב טעם, בחיוך חמוד כזה, ולרגעים בצחוקים רמים, אבל טובי לב. לא היה ספק בלבבי לכל אורך הסרט שהפיוס יבוא. שלא כמו ב"מלחמת רוז ברוז" למשל, לא מדובר כאן במלחמה ללא רחמים. יש כאן רחמים. וזה מיותר. וזה חבל. כי הסרט הזה דורש מלחמה עד הסוף. ללא רחמים. ללא פיוס. ללא הפי אנד. זה מה שהסיטואציה מכתיבה. אבל "משפחה לא בוחרים" הוא סרט פחדני מהבחינה הזו. מפחד לנכר את הקהל הרחב. אז הוא הופך למשהו ממותק ומלאכותי.

אבל חוץ מזה: כן, סרט חביב. מצחיק, משעשע, אבל זניח. חבל. היה כאן פוטנציאל להרבה יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “משפחה לא בוחרים: הביקורת

  1. הי איתן

    ברכות לפוסט האלף ותודה על המיילים העקביים והמעמיקים.
    המון פעמים אני לא מסכימה איתך (התעלפתי מ"מאורת הזאבים", רציתי למות ב"פלאפל
    אטומי") אבל לקרוא מה שאתה כותב תמיד מחכים, מעשיר ובעיקר מכבד את היוצרים ואת
    הקוראים, וזה ממש חשוב.
    מאחלת לך להמשיך בתרומה החברתית הזו, ומקווה שהיא תתורגם מתישהו גם לפרנסה
    מכובדת (אם תרצה).

    שנה טובה

    שירלי

    * http://www.shirley.co.il ** shir@shirley.co.il
    *

כתיבת תגובה