ובכלל, ניכר שמוברמן רוצה לדבר על התמונה הגדולה. עיצוב פס הקול שבסרט נוכח מאוד, מודגש מאוד. במהלך רוב הסרט, פס הקול מכיל כל מיני רעשים וקולות שלא תמיד נראים בתמונה. סירנות, קולות של אנשים מדברים, מוסיקה, ועוד כהנה וכהנה. מוברמן מנסה לעבות מאוד את תמונת העולם הנשקף אלינו מהמסך. לתת לו קונטקסט. אבל מה שהוא בעצם עושה הוא להעדיף את העולם הגדול על פני הגיבור היחיד. כל הרעש וההמולה הסובבת את גיבור הסרט מקבלת את הבמה המרכזית, וההומלס שאנחנו אמורים לעקוב אחריו מקבל חשיבות משנית.
איתן 
פספסת את כל הסרט (אולי מרוב סרטים בפסטיבל..)
הסרט הוא אסופה של סצינות, אכן בלי הרבה עלילה אבל עדיין עם בימוי ומשחק מרתקים. זה סוג של סרט מסע, לא בהכרח למקום אחר, אלא למסע ההבנה ההדרגתית של הדמות הראשית, שהוא בעצם חסר בית – לא משהו זמני, לא בין-דירות, אלא ממש חסר בית.
הצילום, כמעט תמיד דרך חלון או דלת או שער, ובהדרגה מתקרב (ובסוף, כ"כ קרוב שהסצינה עם הבת שלו אכן מרגשת). הפסקול של שיחות של כל מי שהוא לא הוא, מסביב, תוך התעלמות ממנו, לצד הצילום-מהצד, היא בדיוק השקיפות של האנשים האלה מסביבנו.
סרט מרגש, גם אם מאד רזה בעלילה.