"מנגלהורן": אל תוותרו על אל פאצ'ינו

דיוויד גורדון גרין הוא מסוג הבמאים שעושה מצד אחד קומדיות סטלנים חביבות כמו "Pineapple Express" ו"Your Highness" ומצד שני סרטים מהורהרים, קצת כבדים אפילו, שכל שוט וסאונד בהם מוקפדים ובעלי משמעות סמלית. "ג'ו" עם ניקולס קייג' חמור הסבר היה כזה לפני שנתיים, ו"Undertow" המוקדם יותר. "מנגלהורן" בכיכובו של אל פאצ'ינו שייך לסוג השני.

עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:

• אגדת האחים קריי
• מחוץ לזמן
  

על חבל דק

המתמחה

פאצ'ינו הוא אותו מנגלהורן משם הסרט, מאמן ספורט של תלמידי העיירה לשעבר, ומנעולן בהווה. הוא חי לבד עם החתולה הפרסית שלו, מוקף בהמוני מפתחות מסודרים בשורות ארוכות. הוא משכפל אותם וגם מגיע עם הרכב שלו לפרוץ כשהמנעולים של אנשים מכזיבים אותם. הוא גרוש, ויש לו בן שמצליח בעסקי ההשקעות (כריס מסינה) ונכדה. הוא מנסה לשמור על סוג של קשר נעים עם שניהם, עם הנכדה זה מצליח, עם הבן פחות.

מנגלהורן הוא אדם בודד במהות שלו. הוא מחייך יפה לכולם מסביב, מתקשר, מנומס, אפילו אהוד על שכניו, בעיקר על גארי (הרמוני קורין, במאי "ספרינג ברייקרס") - תלמיד לשעבר שלו שלא מסוגל להפסיק ללהג כשהוא רואה אותו. גארי רואה במנגלהורן דמות לחיקוי, ומנסה שוב ושוב להזמין אותו למועדון השיזוף שפתח, שכולל גם מסאז'ים מזן מאוד מסוים. הוא מדבר בכל הזדמנות על המאמן האגדתי, בזמן שהמאמן בעצמו לא ממש מתחבר להמולה סביבו.

הסרט נע בין האופן שבו אנשים תופסים את מנגלהורן, ומנסים לייצר איתו מערכות יחסים, לבין האופן שבו מנגלהורן תופס את עצמו. קולו של פאצ'ינו ממלא את החלל לעיתים קרובות, יותר כשהוא מקריא לנו בקול מכתבים שהוא כותב לאישה נעלמה, מאשר כשהוא מדבר עם אנשים שבאמת קיימים בחייו.

הוא כותב לקלרה כלשהי, אישה שאהב ואיבד עוד לפני שפגש את גרושתו לעתיד. הוא מדבר עליה כעל הדבר האחד שבאמת רצה בחייו, כעל האדם האחד שבאמת אהב, ומכה על חטא, מתבודד, ומשווה את כולם אליה, כך שכולם מפסידים נגדה - נגד אידיאל של אהבה אבודה שכבר מזמן לא קיימת. הניגוד בין הפואטיות והרומנטיקה שבמכתביו לבין האופן שבו הוא חי וההשפעה שיש להתנהלות שלו על סביבתו מפעיל את העלילה המעט מפוזרת.

במהלך הסרט נבנית קשת שלמה של רגשות כלפי הדמות הראשית. בהתחלה קל מאוד לחבב אותו, במיוחד כשרואים כמה הוא מסור לחתולה שלו שמסרבת לאכול כבר כמה ימים. היא הדמות הקבועה היחידה כמעט בחייו, והוא נראה בקלות כמו עוד דוד ערירי וחביב, כזה שהבן שלו בטח מתעלם ממנו בגלל איזה עוול מן העבר. אבל ככל שהדקות חולפות מתגלה תמונה קצת יותר שלמה ומורכבת של אדם לא פשוט, גם אם נוגע ללב.

כשמתחיל להירקם חיבור כלשהו בינו לבין דון פקידת הבנק (הולי האנטר), מרענן לראות קשר בין שני אנשים מבוגרים על המסך. דון ומנגלהורן לא מוצגים כזוג מבוגר שמתמסר בקלות זה לזו כי שניהם לבד, אבל גם לא כמו שתי דמויות נרגנות וסטריאוטיפיות. מה שקורה ביניהם מבלבל אותם, מורכב, ולרגעים מאוד כואב.

את עולמו הפנימי של מנגלהורן מייצג כל המבע הקולנועי העשיר בסרט: צלילים שמטפסים זה על זה של מוזיקה במועדון על רקע של דיבורים עמומים של בליינים שיכורים, שוטים איטיים שלו מאבד שליטה שנחתכים לעבר רגעים רגועים יותר שלו. כל המפתחות המסודרים שמדי פעם חלקם חייבים לרעוד וליפול על הרצפה, כוורת הדבורים שתלויה על תיבת הדואר שלו שהוא מסרב להוריד גם כשהדבורים מאיימות לעקוץ.

כל הסמליות הזו על אדם מעט מוזנח, סגור ונעול בתוך עצמו ברורה, ויכולה מעט לעייף בשלב מסוים, אם כי האסתטיקה שלה מאוד מרשימה. קשה לומר שחוויית הצפייה בסרט מספקת, כי משהו בסיפור שהוא מספר נשאר במחוזות פשוטים וקלים לעיכול בשלב מסוים, כשנראה שהוא היה יכול ללכת הרבה יותר רחוק.

האנשים בחייו של מנגלהורן מספרים עליו סיפורים פלאיים, שהופכים אותו למעין איש שהוא אגדה חיה. הסתירה הענקית בינו ביום יום לבין הסיפורים מוסיפה אירוניה לסרט, ודורשת הכרעה. קצת חבל שההכרעה המתבקשת הולכת למקומות יותר הוליוודיים ופחות אמינים משאר הסרט.

עם זאת, פאצ'ינו מרתק ומזכיר למי ששכח איזה שחקן טוב הוא, וגם האנטר וקורין משכנעים בתור האנשים שנופלים בקסמו. מנגלהורן הוא סרט יפה, פשוטו כמשמעו. הוא מצולם בצבעוניות מרהיבה, כשכל סצנה מקבלת את הגוון שלה - מועדון הימורים ולאחר מכן פאב באדום ואז ירוק וכחול, לעומת החום והאפור של הבית. הוא מלא גם במוזיקה שמלווה אותו כמעט לכל אורכו אבל לא מפריעה ונשארת ברקע. ולמי שמכיר את "יצרים" הקלאסי של אנטוניוני, יזהה בדקות הסיום מחווה קולנועית מובהקת.

"מנגלהורן" (ארצות הברית) - במאי: דיוויד גורדון גרין, שחקנים ראשיים: אל פאצ'ינו, הולי האנטר, כריס מסינה והרמוני קורין. אורך הסרט: 97 דקות.