הדקות הראשונות בפרק הבכורה של "התסריטאי", הסדרה החדשה של סייד קשוע בערוץ הראשון, הן מופת לניואנסים. בסצנות קצרות ועדינות הוא פורש ביעילות את זהותו של הגיבור, שלו עצמו, על המסך. ראשית בהרצאה בפני גימלאים, עת מי שמציגה אותו טועה בעובדות בסיסיות לגביו, ולאחר מכן בביתו עם משפחתו. בנו הקטן הוא זה שישן לידו, לא אשתו. בוקר קדחתני, ויכוחים, חוסר סבלנות, מתחים, עייפות, דם על האסלה - ייפוי מציאות לא יהיה כאן. עוד ויכוחים וצעקות ברכב בזמן שאבא מנסה להסות אותם ועוד רגע עולה לשידור ברדיו - הוא מועמד הערב לפרס על הסדרה שלו, "עבודה ערבית". התיאור היומיומי לבדו כתוב (קשוע), מבוים (שי קפון), ערוך (מיכל כהן ואיתי אוניק) ומשוחק (יוסף סוויד מרהיב ממש) באופן כל כך אגבי ועם זאת כל כך עשיר, עד שהרגעים האלה מצטברים בבת אחת לכדי פיסת חיים כנה, רבת עצמה ומאוד מרגשת.
בסדרה החדשה מתוארים חייו האישיים של יוצר "עבודה ערבית", שמצוי בפרשת דרכים. ערבי, אזרח מדינת ישראל שנאבק יחד עם בני משפחתו, בעיקר ילדיו, בקרע בזהות, בהשתייכות ובהגדרת הלאומיות. הוא לא מעוניין יותר להמשיך לעשות את הסדרה הכל כך מוצלחת ואהובה שלו, אלא לכתוב משהו חדש, דרמה חדשה.
"מה עם הגיבור, איזה מן אדם הוא?", שואל דורון צברי (בתפקיד עצמו?) בפגישת פיץ' על הסדרה החדשה בפרק השלישי.
"כמו שכתבתי", עונה לו התסריטאי. "נשוי, בן 40, משבר כתיבה, משבר זוגיות, עושה חשבון נפש. מרגיש שפספס את החיים".
"אני נמצא על הכוכב הזה כבר 40 שנה ואני עדיין לא מבין שום דבר", אומר צ'ארלי קאופמן (בגילומו של ניקולס קייג') בדקות הראשונות של הסרט שכתב, "אדפטיישן". "למה אני כאן? איך הגעתי לכאן?". הרבה קווים מקבילים יש בין היצירה ההיא של קאופמן לבין זו החדשה של קשוע, שטובה מהישנה עשרות מונים. שתיהן באות בתגובה ישירה ליצירה הקודמת שלהם ("להיות ג'ון מלקוביץ'" במקרה ההוא), ושתיהן מביאות אל קדמת המסך את צרותיו של כותב הן באמנות שלו והן בחייו.
ההדים לכך נמצאים ב"התסריטאי" כבר על הנייר. כלומר, בראש ובראשונה שמה - תסריטאי הוא המאפיין הגדול ביותר שבו בחר קשוע לתאר את בן דמותו. אם זה לא מספיק, שמו של הגיבור איננו סייד אלא הוא קרוי בשם הנידח כאתב, כלומר 'כותב'. ייעודו מאז שהוריו נתנו לו את שמו. זהו סיפורו של מנסח, של מתבונן. אדם שמנסה לכתוב את חייו, או שמא לשכתב אותם. הוא לא יכול לשאת עוד את בן דמותו ב"עבודה ערבית" - נורמן עיסא אפילו שוכח להודות לו כשהוא זוכה בפרס - ואת האהבה המגבילה כלפיה הן מצד הקולגות והן מצד הקהל. כולם רק רוצים לשמוע את הקאץ' פרייז הערבי המצחיק של אביו של אמג'ד. כאתב חייב להמציא בן דמות חדש, אמיתי יותר, כן יותר.
כמו שקאופמן ב"אדפטיישן" ניסה לעבד ספר לכדי סרט והניסיון הפך להתגלמות עולמו, כך כאתב רוצה לעבד ספר לכדי סדרת דרמה - "מדוע האהבה כואבת" של הסוציולוגית אווה אילוז (המתארחת בתפקיד עצמה), שנוגע ללבו. הוא רואה בספר העיון הזה השתקפות של חייו שלו. ואולי גם ב"שטיסל", שאת העונה השנייה שלה ערך קשוע במציאות ועורך כאתב בסדרה. יוצריה (אחד מהם, יהונתן אינדורסקי, אף הוא בתפקיד עצמו), מספרים לו בפגישה עמם האם גיבורם צפוי לצאת מן הייאוש ומשברון לבו. באמצע אינדורסקי עובר פתאום לדבר ביידיש, כמו להפוך את קונספט הגאולה הזה לזר עוד יותר עבור כאתב.
לא רק יצירות מפורשות או נרמזות עוזרות ללבות את תהליך ההתבוננות הפנימית של התסריטאי. גם ילדיו עושים זאת, בהיותם השתקפות של מה שקורה בביתם. הם רבים ביניהם בעיקשות ובעקביות ממש כמו הוריהם, הבת הגדולה הולכת ומתרחקת ממורשתה הערבית, ואילו אחיה הצעיר נוכח כעד לאביו, מה שמאלץ את כאתב לבחון את עצמו מבעד לעיני הבן. בפרק הראשון הילד מתלווה בלית ברירה לאביו לאורך כל יומו. בוחן, לומד, סופג, משיג דריסת רגל בדברים שנמנעו ממנו למרות שהם אמורים להוות חלק בזהותו. זהו הגילום היפה והטבעי ביותר לתהליך של כאתב, והוא חוזר בצורה נוספת גם בפרק השני.
פכי חייו האמיתיים של סייד קשוע נכתבים בגילוי לב קבוע בטוריו ב"הארץ", אבל נדמה ש"התסריטאי" עושה זאת ביתר שאת. זה אפילו לא מאוד משנה מה אמיתי ומה מוקצן - גם ב"אדפטיישן" בסופו של דבר צ'ארלי ואחיו המוצלח והלא-קיים דונלד קאופמן היו שני הצדדים של אותו מטבע שקיים במציאות. בינתיים קשוע וכאתב מניחים את לבם השותת על השולחן, והתוצאה מקיימת את מה שדקות הפתיחה מבטיחות - היא לא פחות ממופתית.
"התסריטאי" משודרת בערוץ הראשון בימי חמישי ב-21:00