“התסריטאי", הערוץ הראשון, 22.10


טוב לראות שבין פרפורי הגסיסה עדיין מטפטפות סדרות איכות מהליגה של “התסריטאי" לערוץ הראשון. הנה בסיס העלילה שתעלה על מסכי הערוץ בשבוע הבא: כת'ב, תסריטאי ערבי תושב חיפה, חווה את משבר גיל ה–40, פחות או יותר. יחסיו עם אשתו מסתכמים בנביחות הדדיות. הוא מנהל מאבק בלתי פוסק עם בתו שנמשכת אל התרבות היהודית ומותירה מאחוריה את שורשיה הערביים. הוא בעצמו מתנדנד בין אותה ערביות שאותה הוא מנסה לשמר בבית לבין העולם היהודי, שם מתנהלת עבודתו. הוא לא מוצא נחמה בהצלחה שלו ומחפש דרך חדשה ורעננה לבטא את עצמו.



הערביות הלאומית, לפחות כך נראה בתחילת הסדרה, היא לא זו שבה הוא נאבק. נמאס לכת'ב להיות “הערבי" של התעשייה. זה שמייצר ארכיטיפים “ערביים", שנאבקים בבעיות “ערביות", במדינה של “יהודים". כת'ב רוצה לכתוב סדרה על אנשים נורמליים, חופשיים מכבלי לאום, למשל על עצמו, גבר שחווה את משבר גיל ה–40, פחות או יותר, שנאבק עם בתו בשאלות חינוך, שאשתו מעדיפה לישון בחדר השני.



“התסריטאי" כתובה ומשוחקת באופן מדויק. היא מתחילה לנדנד מעט בערך באמצע הפרק הראשון, כשאתה תופס שכת'ב לא החליף את הבעת המלפפון המדוכא החמוץ שאותה הוא לובש מהדקה הראשונה. הבנו מהר שלא מבינים אותו. שלא מאזינים לו. אבל התחיל לגרד לי שהוא סובל על בסיס קבוע ואנחנו רק בפרק הראשון. לא חייבים להיות בדיכאון כל הזמן. לא צריך להדגיש את הבאסה כל רגע. אפשר לצחוק מהאירוניה, כשהסוכנת שלך (מרגלית צנעני) מציעה לך להיות העורך של “שטיסל", ולא להיראות כאילו הרגע התמוטטה עיר שלמה מול פניך ברעידת אדמה.



אבל מלבד זאת אי אפשר לבטל את “התסריטאי" לרגע. בלתי אפשרי לנתק את “התסריטאי" מהביוגרפיה של יוצרה, סייד קשוע. זה משאיר רמז ברור בכך שהסדרה המצליחה של כת'ב היא “עבודה ערבית", במציאות הסדרה שיצר קשוע עצמו.



לא בטוח שהתביעות הביוגרפיות משניהם זהות. קשוע, ערבי נודד, ששורשיו ההגותיים–מקצועיים אינם נטועים במקום אחד, שבכתיבתו מבקר את המגזר הערבי בארץ לא פחות משהוא נושך ביהודי, קפץ על ההזדמנות שניתנה לו לעזוב עם משפחתו את ישראל וללמד באוניברסיטה בארצות הברית. אולי רוח ההרפתקה אחזה בו, נראה לי שניתן להמר, ברמת סיכון נמוכה, שקשוע בחר להסתלק מישראל היהודית–ציונית.



לא שהייתי מתנגד בדיוק בזמן הזה שגיבור “התסריטאי" יסייע לי להבין במלוא משמעותה את הבעיה של להיות ערבי במדינת ישראל. והכוונה אינה רק למדרכות השבורות והביוב ברחובות ג'סר א–זרקא אלא למדינה שלא אוהבת לפתור בעיות, שלא פתחה את זרועותיה למיעוט הערבי הענק שבה, שמתייחסת אל אנשיו כמו שהיא מתייחסת למשל ליהודי אתיופיה, לא לבלוע ולא להקיא. שאיכשהו יבוא יום, ובלי לנקוף אצבע יהיה בסדר.



אלא שקשוע לוקח את הסדרה המעניינת שלו למקום אחר. מה לעשות, סרטים זה לא כמו בחיים.



“משולם", יום א׳, ערוץ 8, 11.10


“משולם", הסרט ששודר השבוע בערוץ 8, על סיפורו של הרב עוזי משולם שהתבצר בביתו ביהוד עם חסידיו בדרישה לחקור את מה שכינה היעלמותם של אלפים מתינוקות יוצאי תימן, נופל בקטגוריית הסרטים שמניחים את האצבע על נושא מעניין ובעל חשיבות, אבל לא משכילים את הצופה מספיק.



הנה מה שיש בסרט, ומועיל למי שלא שמע עד עתה מסיבות שונות על הפרשה: מה הסיפור (החטיפה המאורגנת שהייתה או לא של ילדי תימן, התבצרות בבית ביהוד), מתי התרחש (לפני 25 שנה), עוזי משולם (קצת), מי ירה ראשון בפריצה (קצת), סוף.



הנה מה שאין בסרט: פרופיל מעמיק ואמיתי של עוזי משולם ממרחב הזמן או בכלל. חומר וידיאו חדש או מקורי מתוך הבית המבוצר. מעט מדיוני ועדת החקירה הממלכתית שעבודתה פסקה כי לא הייתה חטיפה מאורגנת של תינוקות של יוצאי תימן.



פרט מעניין בכל זאת מצאתי בניסיון לפענח מעט מאישיותו של משולם וכיצד הצליח למגנט אליו חסידים כה רבים. אחד מחסידיו תיאר אותו בסרט כאדם מלא אהבה לעם ישראל, תורת ישראל, ולמעשה לכל אדם באשר הוא. בצילומיו במהלך 52 ימי ההתבצרות, משוטט בחצר, גאה כטווס, חמוש באקדח התלוי תחת בית השחי משל היה ג'יימס בונד לפחות, נשמע משולם מגדף את השוטרים שהקיפו את הבית במילים כמו "נאצים", "גרועים מהיטלר" ועוד ברכות תוצרת גרמניה. איכשהו הצלחתי לשכוח כאן את אהבתו של משולם לעם ישראל ולכל אדם באשר הוא, ויותר התחזק אצלי הרושם בעניין מוזרותו של הטיפוס ומוזרותם של הסובבים אותו. גם את עניין ילדי תימן קצת הצלחתי לשכוח כאן. בכל זאת כנראה השכלתי במשהו.



“הפייטן", ערוץ 20


אולי כתגובת נגד למבול האנגלית ששוטף את ריאליטי הזמרים במגזר החילוני, אהבתי - לפחות קידמתי בברכה - את הפרק הראשון של “הפייטן", ריאליטי גילוי הפייטן הדתי הראשון. אחרי הכל, גם הדתיים הם מגזר. גם השפה העברית מוכרת בארץ, ואפילו באופן רשמי.



אלא שככל שהתקדמה התוכנית במעלה הדרך לגמר, שהתקיים בשבוע שעבר, גדלו גם הפיהוקים שנפלטו מפי. אומנם אינני שופט מכובד שעולמו והתמחותו הם מוזיקה, אבל בכל זאת אני לא גר במערה. ואת הסטנדרטים הנמוכים של “הפייטן" היה קשה להחמיץ. שלאגרים היסטריים כמו “צור משלו" ו"שחרחורת" הם רק דוגמה למוזיקה שבלשון רחומה אפשר לכנות אותה מיושנת, בלתי מתחדשת, שאינה תובעת או חוקרת, ושעם כל הכבוד לפניהם המתעוותות של הזמרים, לא באמת מבקיעה שחקים ביכולותיה הווקאליות.



מילא הזמרים. מי ששיתפו פעולה באופן בלתי מכובד היו השופטים, שבהם מוזיקאים מכובדים כאביהו מדינה, קובי אפללו, דוד ד'אור, יהורם גאון במופע אורח, וגם שר האוצר משה כחלון עם כיפה במידה לא מתאימה, ספק יושבת ספק מרחפת מעל לראשו, מהסוג של אלו שתמיד שמורות בכיס לאזכרות ולהלוויות ממלכתיות.



אלה ישבו על כס השיפוט בהבעה של אושר עילאי ועונג עצום והרצו לזמרים על קול האבנים היקרות שבוקע מגרונם, וכיצד הם מלטשים אותו - ב"צור משלו" - לכדי יהלומים של ממש. יה רייט. לא פחות.



יש פה זיוף במקרה הטוב, אם לא צביעות. האנשים הללו ששואפים ליצור מדי יום מוזיקה שונה ואיכותית מתייצבים מול הזמרים האלה ומשמיעים מחמאות מופרזות עד כדי גיחוך.



“הפייטן" היא תוכנית שמיועדת למגזר הדתי ואליו בלבד. צרכן מוזיקה חילוני, שעוקב אחרי התפתחות שפע הסגנונות, אפילו באופן רופף נאמר, במאה השנים האחרונות, אולי לא יכול לדרוש מהציבור שצורך את החומרים של התוכנית לרכוש את האחרון של עברי לידר, אבל הוא לא ימצא בה את מקומו.



“לעוף על המיליון", ימי ב', ערוץ 10


היה צריך לשפשף את העיניים ואת האוזניים ביום שני שעבר. מתמודדת שנשאלה היכן קבורים אברהם, יצחק ויעקב, וקיבלה כרמז ששם המקום הוא באורך חמש אותיות. ח' בתחילה ונ' בסוף. היא לא היססה והודיעה שהעיר היא חולון. ועל זה נאמר, שהאחרון יכבה את האור.