הסוד שבעיניים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Secret in Their Eyes)

תקציר הפרקים הקודמים:

ב-2010 היה סרט מארגנטינה שנקרא "הסוד שבעיניים". סרט לא רע, עם סצינה מדהימה ונפלאה במגרש כדורגל (מרדף ארוך ומותח בשוט אחד). הסרט זכה באוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה (ניצח את "עג'מי". הסרט הישראלי יותר טוב).

כדרכה של הוליווד, מישהו החליט לעשות רימייק לסרט. שלא כדרכה של הוליווד, ההחלטה הזו לא נקברה, והגיעה למימוש ואפילו למסכים שלנו.

כדרכה של הוליווד, גרסת הכיסוי הרבה פחות טובה.

——–

אבל אולי זה לא פייר. אולי צריך לעשות לסרט הנחה, כי הוא צריך לעמוד בפני עצמו, ולא להישפט אל מול המקור.

ואולי לא. זאת אומרת, אני אתחיל מהשוואה למקור, אבל מתוך רצון להוכיח נקודה.

סצינת מגרש הכדורגל. גם כאן היא נמצאת. האם היא מרהיבה כמו הסצינה במקור? פחחחח…ממש לא. היא לא בשוט אחד, והיא לא משתמשת בשום אמצעי קולנועי מרהיב אחר. היא סטנדרטית. כמו כל הסרט.

וזה קצת מצחיק בהתחשב בכך שבמהלך הסרט נאמרת המילה "תשוקה" מספר פעמים, כסוג של שיעור לחיים: התשוקה תמיד תנצח. כי סצינת הכדורגל כאן, כמו במקור, היא כמו אבן בוחן לסרט כולו. כשלמדתי קולנוע, אולי השיעור החשוב ביותר שלמדתי מסתכם במילה אחת: "למה?". אהבתי סרט? למה? לא אהבתי סרט אחר? למה? מה יש בו, בסרט הזה, שלחץ לי על כפתורים?

ומתוך אותה שאלה, אני רוצה לשאול את יוצרי הגרסה האמריקאית החדשה: למה? מה הסיבה שגרמה לכם להשקיע המון זמן וכסף וכשרון ומשאבים (חומריים ונפשיים) ביצירה של גרסת כיסוי לסרט הארגנטינאי ההוא? מה הגרעין שהיה בסרט ההוא שגרם לכם לחשוב: אני רוצה להתמודד עם החומר הדרמטי הזה בעצמי? מה הפרשנות שלכם שהרגשתם שהיתה חסרה במקור, והייתם פשוט חייבים לאנגלז ולהפוך לאמריקאי?

secret in their eyesאני באמת שואל. כי אחרי צפייה בגרסה האמריקאית אני לא מבין. כמו אותה סצינת מגרש כדורגל, שחואן חוסה קמפנלה השקיע בה המון תשוקה יצירתית וקולנועית, והפכה כאן, בגרסה האמריקאית, להעתק חיוור של המקור, ובעצם למייצגת של הגרסה החדשה. אין כאן תשוקה למשהו שישאר בהמשך (חוץ אולי מרווח כספי. הוליווד תמיד חושבת על כסף). אין כאן שום תחושה של התכוונות אמיתית ביצירה. הכל סטנדרטי, רגיל, סביר, ולא יותר מכך.

ואולי לא צריך להיות מופתע. על ההגה יושב הבמאי בילי ריי. הוא מוכר יותר כתסריטאי, ולפעמים הוא גם מביים. "הסוד שבעיניים" הוא הסרט השלישי שלו כבמאי, וכמו שני האחרים בפילמוגרפיה שלו, גם כאן מדובר בסרט יבש, חסר ניצוץ. בילי ריי מביים קורקטי. נותן לתסריט ולשחקנים לעשות את העבודה, אבל לא ממש מוסיף תבלין משלו. אני לא מרגיש שהוא באמת מתעניין בסרטים של עצמו. וכך יוצא שאמנם ג'וליה רוברטס ממשיכה להוסיף עוד הופעה מצוינת לרזומה, וגם צ'יווטל אג'יופור לא מפגר הרבה אחריה (בגזרה של ניקול קידמן ההתרשמות הרבה פחות טובה. מלכת קרח יפה אבל חסרת נשמה של ממש), אבל הכל כל כך רגיל כל הזמן, עד שהרגעים המעולים שהשחקנים מספקים לא באמת סוחפים אותי לעולם שלהם.

כי אני מרגיש שיש בעיה בתסריט. בעיה של עיבוד של מה שעבד כל כך טוב בספרדית למשהו לא מנומק באמריקאית. כי, למשל, למה הבלש הזה כל כך אכפת לו מהבת של ג'וליה רוברטס? מה היתה מערכת היחסים בינו לרוברטס הזו, ולבת שלה? אמנם אנחנו מקבלים טעימה קלה מזה בפלאש-בקים, אבל זה מגיע מאוחר מדי, כי רגע הגילוי של הגופה של הבת מגיע ממש בהתחלה, והפרצופים המבועתים של השחקנים לא נתמכים באיזושהי הכנה דרמטית בתסריט. וחוץ מזה, בתוך כל הקורקטיות הזו, נדמה לי שיש בסרט הזה קו איסלאמופובי (במיוחד לאור האירועים האחרונים בצרפת): החשוד העיקרי הוא קבוע במסגד מסוים שמשמש, כנראה, קן טרור. אז הסרט הזה מציג את הערבים כאיזשהו מטרד מציק וחלקלק, שאף פעם אי אפשר באמת לתפוס ולהרוג, אי אפשר אף פעם לטפל בהם אחת ולתמיד.

אז זו הפרשנות הגדולה של הסרט? זו ההעברה של העולם הדרום אמריקאי אל תוך העולם של אמריקה הגדולה? קצת מטריד, לא? אבל כדרכו הקורקטית של הסרט, הוא מחליק גם את זה. לא באמת יושב על הנקודה הזו, מעביר הלאה. הכל זז בקצב טוב, עם עריכה שעוברת יפה בין עבר להווה, והשחקנים, ברובם, טובים, אבל הכל לא ממש מעניין. אין כאן באמת תשוקה שמניעה את הגלגלים של היצירה. הכל, כזה, נו, זניח.

אז לא, לא ממש סבלתי. אבל היה חסר לי הרבה מאוד רגש בסרט הזה, כוונה אמיתית ביצירה, כדי באמת לשקוע בתוכו. עוד מוצר הוליוודי מיותר. לא רע במיוחד, אבל סתמי למדי. נקסט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

כתיבת תגובה