'אבוללה' נורא רוצה להיות הגרסה הישראלית ל'אי־טי'. הפרברים האמריקאים הוחלפו בשכונה ירושלמית, את החייזר הנטוש החליפו במעין מפלצת גדולה ואת האמא הגרושה והמנוכרת בשני הורים שכולים שמתעלמים מבנם הצעיר. מה ישראלי יותר משכול. חוץ מזה? זה בערך אותו סיפור.

אדם בן העשר (יואב סעידיאן רוזנברג), ילד רגיש שלא מסתדר עם אף אחד בבית ספר או בבית, מוצא נחמה בחברות עם מפלצת שחורה וצמרירית שמסתתרת במחסן. מעין חבובה גדולה, מפחידה בהתחלה אבל לא מזיקה, שנורא אוהבת מתוק וממלמלת כל מיני מילים מה־זה חמודות. והם, כמובן, מסתתרים מכוחות הביטחון הרשעים שרוצים לתפוס אותה בלי סיבה ברורה. כן, אי־טי.

האמת היא שבסרטו הראשון הצליח הבמאי־תסריטאי יוני גבע לייצר סרט ילדים חמוד ומקסים - ז'אנר שכמעט לא קיים בישראל, ואם כן, לרוב זו קטסטרופה. התלונה המרכזית והקצת מפונקת שאפשר להפנות כלפיו היא שמרוב מחוות לסרטו האלמותי של ספילברג ושאר קלאסיקות ילדים מהאייטיז והניינטיז כמו 'הגוניס' ו'שכחו אותי בבית', היה נחמד אם היה ב'אבוללה' משהו מעט מקורי משל עצמו. גבע עוקב בצורה נאמנה אחרי הנוסחה הספילברגית אבל הדמויות הן קצת פלקט חד־ממדי. למשל, המורה הרשע (רותם קינן), ההורים האטומים (מיכה סלקטר ונתי קלוגר) או המנקה הערבי והמסתורי בבית הספר שיש לו את כל התשובות (מכרם חורי).

ההיצמדות לנוסחאות, בלי טוויסט או העמקה מיוחדת, הופכת בסוף את 'אבוללה' לסרט ילדים מובהק, שמיועד פחות להורים ו"לכל המשפחה" וזה בסדר גמור. גם לילדים מגיעים סרטים טובים ורגישים בעברית שמתעלים על בילוי בתפאורות הקרטון במופעי חנוכה.

מילה טובה לסיום: המפלצת אבוללה - שילוב של בובה, אנימציה דיגיטלית והשחקן עידן ברקאי - עשויה באופן מושלם. כל הכבוד ליוצרים שלא חיפפו באפקטים כמיטב המסורת של הקולנוע הישראלי.