סת' רוגן הפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הגדולים בהוליווד, והייחוד שלו הוא שסרטיו עוסקים בעצם בנושא אחד: התבגרות. בין אם הוא מככב, כותב או מביים אותם, תמיד הסיפור יהיה על קבוצה של חברים (לרוב רק גברים), גיקים אינפנטיליים וחובבי סמים, שתלאות החיים/זוגיות/הצלחה/כישלון מכריחות אותם להתבגר ומעמידות את החברות שלהם במבחן. לא במקרה דווקא רוגן השמן והמרושל — ולא ג'ורג' קלוני למשל — נתפס עכשיו בארה"ב כקול של דור שלם.

אחרי "סופרבאד" (סרט תיכון), "סוף" (קומדיית אימה אפוקליפטית), "50/50" (דרמת מחלה) ועוד ועוד, מגיע עכשיו "הלילה שלפני" שבו רוגן וחבריו ממקמים את סיפור ההתבגרות המאוחרת הזו בעוד ז'אנר אהוב מאוד על אמריקה: סרטי חג מולד. העלילה הלא־מפתיעה: שלושה חברים בשנות ה־30 לחייהם שמסרבים להתבגר – אחד לוזר ודיכאוני (ג'וזף גורדון לוויט), השני נשוי ולחוץ (רוגן) והשלישי ספורטאי שמצא הצלחה בדרכים לא כשרות (אנתוני מאקי) – מחליטים לבלות ערב חג מולד פרוע אחרון ביחד.

יש פה כמובן שלל מחוות ופרודיות מוצלחות יותר או פחות לכל סרט חג מולד בקאנון האמריקאי, מ"אלו חיים נפלאים" של קפרה ועד "שכחו אותי בבית". גם הנושאים הטיפוסיים לסרטים האלה כמו גאולה, נתינה, משפחה ואפילו אלוהות וניסים ימצאו את דרכם פנימה מתחת לכל בדיחות הסמים והשטויות.

אלא שכאן המקום להתלונן שב"לילה שלפני" הנוסחה הרוגנית כבר נהיית שחוקה וברורה מדי. אין באמת שום רגע לא צפוי בסרט או תובנה מרעישה שלא שמענו קודם. וכן, יש פה לא מעט בדיחות מצחיקות, אבל כולן לפי הספר: רוגן מסתמם ועושה פרצופים מצחיקים, מרדף מכוניות משתבש, כאלה. אבל אין פה קטע נונסנסי או בדיחה אנרכיסטית ופרועה באמת שתופסת אותך בבטן. התסריט והבימוי של ג'ונתן לווין, שכבר ביים את רוגן ולוויט ב"50/50" המוצלח יותר, מריחים מעצלנות וחוסר תנופה.

בעיה נוספת היא גורדון לוויט, שאמור להיות הלב הרגשי של הסרט, ומוציא הופעה מרוחקת ובינונית. מנגד רוגן גונב את ההצגה בכל רגע ונמצא רמה אחת מעל הסרט כולו. הוא גם מחדיר לא מעט הומור יהודי בריא לאווירת הכריסמס הקיטשית (הבדיחות הכי טובות הן על איך היהודים מרגישים בחג המולד). כן, רוגן הוא כוכב, בכך אין ספק.