משהו מרתק קרה לקולנוע של סטיבן ספילברג בעשור פלוס האחרון. מיוצר קולנוע שנתפס ילדותי וקיטשי הפך למבוגר האחראי של הוליווד. זקן השבט שכולם מעריצים ונושאים אליו עיניים. כיאה למעמדו, הקולנוע של ספילברג התרסן והתעדן, הפך לביקורתי ומהורהר יותר, ובמקביל גם קצת יצא מהאופנה. היום, בעצם, אף אחד כבר לא עושה סרטים כמו שלו.

זה לא בהכרח דבר רע. להפך, זה הופך את הקולנוע שלו ליותר ייחודי. כשרואים את 'גשר המרגלים', הדרמה ההיסטורית החדשה בבימויו, מבינים לפתע כמה חוכמה צבר ספילברג בקילומטרז' שלו כיוצר.

על פניו, הוא עושה כאן את אותו טריק שביצע ב'לינקולן': לדון באירוע היסטורי גדול מהחיים דרך עיסוק באפיזודה צדדית ולכאורה שולית. הפעם הוא מתעסק במלחמה הקרה דרך סיפורו של עורך דין פטריוט ומצפוני (טום הנקס) שמגויס להגן על מרגל סובייטי שנתפס בברוקלין (שחקן התיאטרון הבריטי הענק מארק ריילנס - התגלית של הסרט).

כמו ספילברג, גם הנקס מייצג בעצם כל־אמריקאיות שקיימת היום רק בסרטים נאיביים של ספילברג. הוא מודע לזה ובעצם בכך עוסק כל הסרט: איך אפשר להישאר נאמן לאותם ערכים "אמריקאיים" נעלים כשברור שכולם מסביב נטשו אותם.

בבסיסו, 'גשר המרגלים' הוא סרט על התקרנפות ועל איבוד ערכים בתקופות משבר. "אנחנו חייבים לנהל את השיחה שהממשלות שלנו לא מסוגלות לנהל", אומר הנקס לבן שיחו הסובייטי, ומבהיר בכך שרק האנשים הקטנים יכולים להשיב את ההיגיון לעולם האבסורדי בעת המלחמה הקרה. דבריו מהדהדים לעולם העכשווי שחי בפחד מתמיד.

ואת הסיפור הפתלתל הזה שנע בין ניו־יורק לברלין, ספילברג מביים במיומנות. כמה מסצנות המעקב והפרנויה ייכנסו לפנתיאון שלו. הוא גם נעזר בתסריט משובח ששוכתב על ידי האחים כהן, שמאזנים את הרגעים הסנטימנטליים. התוצאה: אחד הסרטים הטובים של השנה.