"פעם כשהיו שואלים אותי מה ההבדל ביני לבינך, הייתי נותן הסבר מסובך", אומר סטיב ווזניאק (סת' רוגן) לשותף ולאקס סטיב ג'ובס (מייקל פסבנדר), "היום אני אומר: אתה חרא של בן אדם". זהו רק דיאלוג נוקב אחד שתמצאו ב'סטיב ג'ובס'. כולם מוכוונים לשאלה אחת: איך אדם שהיה כל כך טוב במה שעשה ודאג שכל מוצר שלו יישק לשלמות, השקיע כל כך מעט בלהיות אדם טוב ושלם יותר בעצמו?

לסרט קוראים 'סטיב ג'ובס', אך באותה מידה זו הייתה יכולה להיות אוטוביוגרפיה של התסריטאי שלו - אהרון סורקין, במה שנראה כמו היצירה הכי אישית שלו, לצד זו שבה הביא גאון טכנולוגיה בעייתי אחר, מארק צוקרברג ב'הרשת החברתית'.

טרחני היי־טק ומעריצי אפל יטענו כמובן שהדיאלוגים המהירים והכה סורקיניים סטייל 'הבית הלבן' לא התרחשו במציאות. לזכותו של הסרט ייאמר שהוא לא מעמיד פנים לרגע שכן.

אחד מיתרונותיו הוא המבנה הייחודי שלו: זו לא ביוגרפיה קולנועית מסורתית, מהעריסה־עד־הקבר, אלא יותר הצגת תיאטרון בשלוש מערכות ולכן לא ריאליסטית בעליל. הכל קורה במהלך שלוש השקות מדוברות: מקינטוש, נקסט, ואיימק. האייפון בכלל לא מוזכר, וגם לא מזילים דמעות על הסרטן ולכתו בטרם עת של ג'ובס.

במקום זאת, יש כאן חקירה מעמיקה של אדם מורכב, שבשלושה צמתים מרכזיים בחייו מתקילים אותו אנשים שקרובים אליו: ווזניאק, ג'ון סקאלי, המנכ"ל שהגיע לאפל מחברת פפסי ועשה לג'ובס פוטש, בתו ליסה שננטשה על ידו עד גיל מבוגר ועוד.

דני בויל ('טריינספוטינג') שהובא לביים במקום דיוויד פינצ'ר, עושה עבודה טובה, מוציא תצוגות משחק וצילום אנרגטיות ותזזיתיות שמתאימות לג'ובס ולתסריט של סורקין. ופסבינדר בתפקיד ג'ובס אדיר. תשכחו את אשטון קוצ'ר. אם יש דבר אחד שפועל לרעת הסרט, הוא שקצת כמו הגיבור שלו, הוא עף על עצמו.