צ'ארלי בראון הוא ילד ביישן ושלומיאל, ששום דבר לא מצליח לו, והוא מסתובב עם תחושה שיש מעליו ענן קטן שמוריד גשם רק עליו. והנה יום אחד מגיעה לכיתה ילדה יפה. לצ'ארלי אין את האומץ לגשת אליה, כי הוא בטוח שברגע שיתחיל לדבר איתה היא תחשוב שהוא כישלון מוחלט. וזו, בקצרה, תמצית העלילה וכל האירועים הדרמטיים שתמצאו ב"סנופי וצ'ארלי בראון". אין דינוזאורים ודרקונים או הרפתקאות רצופות אפקטים. בעולם שבו גם סרטי הילדים מקדשים גיבורים ללא חת, קודם כל נוגע ללב לגלות סרט שלא שוכח — ממש כמו סדרת הקומיקס שעליה הוא מבוסס — שיש ילדים בעולם שהדבר הכי קשה בחייהם הוא לדבר עם מישהו אחר.

"פינאטס" כמובן מבוסס על רצועת הקומיקס האלמותית של המאייר צ'ארלס מ' שולץ שפורסמה במקור בעיתונים בשנות ה־50. היא תיארה חבורת ילדים בפרברים, בעולם בלי מבוגרים נראים לעין (וזו בדיחה שעוברת גם בסרט), ובמרכזה נמצא אותו צ'ארלי בראון, ילד קירח וחסר ביטחון שהופך בעל כורחו לגיבור. ויש גם את סנופי הכלב שובב, שהפך לדבר הכי מזוהה עם הסדרה וסיוט מרצ'נדייזינג. אבל בסרט הוא רק דמות משנה, הפוגה קומית, ובצדק.

בארץ הוחלט לקרוא לסרט "סנופי ו...", ולהפיצו רק בדיבוב לעברית, כנראה מתוך המחשבה הקלוקלת שרק ילדים עם בובות סנופי יגררו את ההורים בכוח לסרט. איזו טעות. "פינאטס" הוא בסוף קומיקס על מבוגר מדוכדך בגוף של ילד (שנראה כמו מבוגר), והסרט המקסים והחכם שביים סטיב מרטינו נאמן מההתחלה לרוח הדואלית הזו. הוא ידבר לליבם של ילדים, אבל ירגש לא פחות את ההורים שזוכרים לבטח שהילדות היא לא רק אושר ושמחה. אני עצמי נכנסתי לסרט בדיבוב לעברית, לבדי באולם מלא ילדים והוריהם, ונהניתי כמו ילד.