אם יש משהו שאפשר להגיד לזכותו של "הסוד שבעיניים", הוא שמדובר בסרט שכמוהו כבר כמעט לא עושים בהוליווד: דרמת מתח רצינית, מלנכולית, עם טאץ' פוליטי, שמכוונת לקהל בוגר שמעוניין לצאת מהורהר מהקולנוע. מה שהיה שכיח בקולנוע של שנות ה־80 וה־90 הפך כמעט לחיה נכחדת בימינו ועבר לטלוויזיה.

לכן לא מפתיע למצוא פה את ניקול קידמן וג'וליה רוברטס, שתיהן קצת "לשעבריות", נועצות את השיניים בתפקיד עסיסי כדי להזכיר לנו מה הן שוות. ולאור דילול ההשראה בהוליווד, גם לא מפתיע לגלות שמדובר ברימייק נאמן לסרט זר וזוכה אוסקר — "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי מלפני שש שנים.

העלילה, שמועתקת כמעט אחד לאחד מהמקור, עוסקת בחוקר משטרה (צ'יווטל אג'יופור, כוכב "12 שנים של עבדות") שמתעקש לנסות לפענח את הרצח האכזרי של הבת של השותפה שלו (רוברטס), על אף שכוחות גדולים פועלים נגדו. הסרט עוסק בסבר פנים חמורות בנושאים כמו נקמה, אובססיה, אובדן ושכול. לכל אלה הסרט מכניס בסרבול גם דיון פוליטי על פרנויה וטרור, מאחר שהוא מתרחש על רקע הבהלה שפרצה בארה"ב בחודשים שלאחר ה־11 בספטמבר.

אלא שהבמאי בילי ריי ("הפירצה") שדווקא מתמחה במותחנים רציניים, יוצר הפעם סרט שכולו "ליד". הוא לא מספיק אמין, לא מספיק מעמיק, לא מספיק מקורי כדי לחלץ מהסיפור הקצת מופרך שהוא מציג קולנוע ראוי באמת. ומה שהיה עובר בניינטיז לא בהכרח נראה חכם מספיק היום, בעידן של דרמות משובחות בטלוויזיה.

רצינות היתר של אג'יופור בתפקיד הראשי עובדת נגד הסרט, ממש כמו ב"12 שנים של עבדות". גם קידמן קפואה וחיוורת, כהרגלה לאחרונה. מנגד, ג'וליה רוברטס מצוינת בתור אם שכולה, וזו כבר הפעם הרביעית ברציפות שהיא הדבר הכי טוב בסרט בינוני. ג'וליה רוברטס — שחקנית איכות. מי היה מאמין.