ביקורת: משחקי הרעב – עורבני חקיין, חלק 2

איך סיום מתוחכם לסדרה חכמה הפך לסיום ארוך לסדרה ארוכה מדי
שם רשמי
משחקי הרעב: עורבני חקיין - פרק הסיום
שם לועזי
The Hunger Games: Mockingjay - Part 2
סרט מס' 4 בסדרת משחקי הרעב

זה הפרק האחרון של הסדרה. הסיום הסופי של הכל, סוף המסע, הנקודה בסוף המשפט. זה גם ‏סרט מאוד ארוך. "משחקי הרעב: עורבני חקיין, חלק 2" הוא הפרק האחרון בסדרת סרטים ‏אולטרה- פופולרית ושוברת קופות, וסדרה שאני בהחלט מחבב, ויש ‏בו התפתחויות עלילתיות ‏קריטיות ומעניינות. אז למה, לעזאזל, למה הרושם העיקרי שלי מהסרט הוא האורך שלו? למה ‏במקום לחשוב על הסיום מעורר המחשבה של הסרט, אני זוכר בעיקר את האמצע המשמים שלו?‏

‏"משחקי הרעב: עורבני חקיין" היה צריך להיות סרט אחד. זאת המסקנה העיקרית מהצפיה בו, ‏כולל שני החצאים וההפסקה באורך של שנה בינהם. הבעיה הראשונה, הרצינית, הגדולה ‏והקריטית של "עורבני חקיין" היא העובדה שהוא חולק לשני סרטים. נכון, שני סרטים ככל הנראה ‏ירוויחו יותר כסף מאחד, ומהבחינה הזאת אני מניח שהפיצול היה מוצדק. אבל מכל בחינה אחרת, ‏הפיצול הזה גם נזק עצום לסרטים, ול"משחקי הרעב", הסדרה.‏

את החלק הראשון של "עורבני חקיין" ראיתי לפני שנה. הוא לא היה רע; הוא היה איטי מאוד, היה ‏בו מעט מאוד אקשן, ושום קו עלילה לא נסגר – אבל כל זה, חשבתי רק משום שהוא היה חצי סרט. ‏זוכרים איך זה היה בהארי פוטר? "אוצרות המוות – חלק 1" היה כולו הכנה איטית, "חלק 2" היה ‏כולו אקשן. אבל זה לא המצב אצל העורבני החקיין: החצי השני דברני ומרוח ממש כמו הראשון. ‏סצינת האקשן המשמעותית היחידה (שנראית כמו קטע מסרט זומבים מוצלח למדי) תקועה ‏באמצע הסרט ונמשכת בערך שלוש דקות. את שני הסרטים הארוכים והאיטיים האלה אפשר היה ‏בקלות להפוך לסרט אחד מהודק וקצבי, והם היו רק מרוויחים מזה. במקום סרט אחד מצוין קיבלנו ‏שני סרטים מפוהקים.‏

בסוף החצי הראשון, קטניס אברדין היתה תקועה בבסיס של מורדים במחוז 13; פיטה גם הוא ‏הגיע לשם, שטוף מח, ולכן לפעמים הוא רוצה להרוג אותה, ולפעמים לא. כרגיל, מנהיגי המורדים ‏רוצים להשתמש בקטניס לתעמולה נגד הקפיטול, וכרגיל, היא לא ממש שמה על מה שהם רוצים, ‏ובמקום זה יוצאת לקפיטול בעצמה, כדי לחסל את הנשיא סנואו במו ידיה. זאת החלטה שהיתה ‏מתקבלת על הדעת אילו קטניס היתה שוורצנגר, אבל היא קצת משונה בסדרה ריאליסטית יחסית, ‏שאומרת לנו כל הזמן שהחיים זה לא סרט אקשן. אבל זה מה שקטניס החליטה, ולכן היא, גייל, ‏וקבוצת לוחמים מובחרת, יוצאים למסע אל הארמון שבלב הקפיטול, דרך שממה של רחובות מוכי ‏קרבות, נטושים וממולכדים. הם הולכים קצת, ואז הם עוצרים לנוח ולדבר. ואז הולכים שוב, ואז ‏שוב נחים. וואו, כמה שהחלק הזה של הסרט מרוח. הזחילה של הסרט בולטת עוד יותר בהשוואה ‏לסרטים הקודמים של "משחקי הרעב", שבהם היו, נו, משחקי הרעב: מסגרת ברורה ומסקרנת עם ‏זמן קצוב, שמאלצת דברים לקרות, ולקרות מהר. ‏

אחרי שלוש שעות (לא באמת. האורך של הסרט הוא רק שעתיים ורבע, אבל באמת שההרגשה היא ‏של משהו ארוך הרבה יותר) של זחילה חסרת פואנטה במנהרות, פתאום העלילה מתחילה מחדש ‏‏– כלומר, אחרי סרט וחצי מרוח, הסדרה פתאום דוהרת אל הסוף במאתיים קמ"ש. סדרה של ‏אירועים עצומים מתרחשת בתוך שניות, כל כך מהר שכמעט לא מרגישים את המשקל שלהם. ‏חוסר האחידות בקצב של הסרט מדהים. ‏

בעניין הסוף: "משחקי הרעב" היא, כמובן, סדרה מתוחכמת מכדי להסתיים במשימה פשוטה של ‏פיצוץ כוכב המוות, הטובים הורגים את הרעים, וזהו. הסיום מאוד מעניין, ומבחינות מסוימות, ‏אמיץ: הוא לא נותן לקהל את כל מה שהוא רוצה, והוא בוודאי מרגיז הרבה צופים – וזה מה שטוב ‏בו. כרגיל בסדרה הזאת, הוא מתייחס לנושא העיקרי שלה – החשיבות של תדמית ותעמולה. ‏העובדה שמה שאתה עושה פחות חשוב מאיך שמה שאתה עושה נראה בטלויזיה. וזה היה יכול ‏להיות אפקטיבי יותר אם ההתייחסות לנושא לא היתה חוזרת, שוב ושוב ושוב, בסרט הזה ‏ובקודמיו, במידה כזאת שהנושא קצת נטחן. גם כאן, הפתעה, היה כדאי לקצר.‏

כמו כן, ג'ניפר לורנס בתפקיד קטניס היא מעולה, אבל מה חדש.‏

‏"עורבני חקיין" היה יכול להיות סרט אחרון מדהים בטרילוגיה שהיתה הופכת לקלאסיקה. במקום ‏זה, הוא שני סרטים ארוכים ומרוחים. אני עדיין חושב ש"משחקי הרעב", על כל ארבעת הסרטים ‏שלה, היא דבר טוב. בהשוואה לבלוקבאסטרים בכלל, ולסרטי נערים-שנלחמים-בממסד בפרט, ‏זאת סדרה אינטליגנטית במידה בלתי נתפסת כמעט. ולמרות כל זה, אני לא יכול ‏להמליץ על ‏‏"משחקי הרעב: עורבני חקיין – פרק 2", מלבד לאנשים שהיו הולכים לראות אותו ‏ממילא: אתם ‏שראיתם את הסרטים הקודמים. לא חבל?‏