נקודת המוצא העלילתית של 'השקט שבפנים' היא באירוע עצוב, אך אירוני להפליא: איזבל (איזבל הופר), צלמת עיתונות שהקדישה את חייה לדילוג בין אזורי קרבות בסוריה ואפגניסטן, נהרגת דווקא בתאונת דרכים חמש דקות מביתה שבמדינת ניו־יורק.

האירוניה הזו לא פוסחת כמובן על שלושת בני משפחתה שנותרו מאחור - האב האוהב והלוזר (גבריאל בירן), הבן הבוגר והאחראי לכאורה (ג'סי אייזנברג) והבן הצעיר והמעורער (דוויון דרואיד, התגלית של הסרט).

באופן דומה, הסרט כולו מלא ברגעים אירוניים וניגודיים: הוא מתעסק בצורה כואבת באבל ובמוות פתאומי, אבל רובו מתרחש שנתיים אחרי, כשהאבק לכאורה שקע וכולם כבר היו אמורים להשלים עם האובדן. הם לא.

במקום יש תחושה של פצצה מושהית שמסרבת להתפוצץ. לכן השם באנגלית Louder Than Bombs (רועש יותר מפצצות), על שם על אלבום של הסמית'ס שהבן הצעיר מאזין לו, הוא כה הולם וחבל שלא תורגם כך.

זהו סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הנורווגי העולה יואכים טרייר. 'השקט שבפנים' מוכיח שהכישרון שלו חוצה גבולות, בעיקר בכל הקשור לכתיבת סצנות חזקות, רגישות ומרובדות, שאינן נכנעות למלודרמה זולה. כי בבסיסו, 'השקט שבפנים' הוא אכן מלודרמה משפחתית ייצרית, אבל כזו המתרחשת בסלואו מושן.

יש צופים שיתקשו להתחבר לטון המדוד והשקט של הסרט, וגם לדמויות שכל אחת בדרכה היא צרור של תסביכים. אני מצאתי שהוא מקסים. יש בו משהו שמזכיר סרטים עצורים אחרים על מוות כמו 'אנשים פשוטים' ו'חדרו של הבן', ומנגד גם דרמות משפחתיות ארסיות וכואבות כמו 'חיים בין השורות' (שגילה את אייזנברג, וסרט די דומה).

טרייר חייב לא מעט לארבעת השחקנים הראשיים שמרימים את הסרט שלו למעלה, ומוכיחים שלפעמים גם בארה"ב אפשר לעשות סרטים רגישים ובוגרים. בעיקר אם הם מבוימים בידי זרים.