"ג'וי". ג'ניפר לורנס.
אף פעם לא הבנתי מה הכוונה כשאומרים ששחקנית היא מוזה של במאי, אבל בכל הנוגע לג'ניפר לורנס ודיויד או. ראסל, ברור שהיא הקטליזטור שלו: לפני שהיא החלה להופיע בסרטיו הוא ביים במשך 14 שנה 5 סרטים. מהרגע שהחל לעבוד איתה: 3 ב-4 שנים. נכון ברדלי קופר ורוברט דה נירו גם כן הופיעו בסרטים הללו, אבל היא הייתה הכוכבת בכל השלושה, בעוד שבחלק הם היו בעלי תפקידים מינוריים (דה-נירו ב"חלום אמריקאי" וכעת קופר). ו"ג'וי" סרטו החדש הוא כל כולו לורנס.
ראסל הוא אחד הבמאים הייחודיים הפועלים כיום. הסגנון שלו לא מובהק כמו טרנטינו או ווס אנדרסון, כך שלעולם לא נדע מה נקבל ממנו, מה שמוביל לכך שכל סרט שלו מפתיע ולא משעמם. וכך גם "ג'וי" – שלמרות שהוא אחד מהסרטים הפחות מוצלחים שלו, ובטח שהכי פחות אחיד מבין יצירותיו, הוא עדיין מעניין ובעל קסם משלו.
הסרט "ג'וי", כמו רבים מסרטיו של ראסל, עוסק באדם פשוט המנסה להצליח בחיים. הפעם זוהי ג'וי (לורנס), גרושה פלוס שתיים, שחיה עם שני הוריה (דה נירו ו-ורג'יניה מדסן) למרות שגם הם גרושים, סבתא שלה והאקס (אדגר רמירז, "נקודת פריצה"). ג'וי היא לא רק המפרנסת של המשפחה, אלא גם על תקן עקרת בית, מנהלת החשבונות של אביה, איש התחזוקה ובאופן כללי דואגת שהמבנה המשפחתי הלא רגיל הזה יתפקד.
כמובן שלא זה מה שהיא תכננה לעצמה בחיים, וג'וי, שמאז ומעולם הייתה יצירתית והגתה ואף בנתה פטנטים, החליטה אף לממש אחד מהם: מגב פלא. אבל כל אדם שני היושב בבית קפה תל-אביבי (כזה שאינו שמאלן קיצוני) יגיד לה שלבנות מוצר זה קל – למכור אותו, זה כבר אתגר. בדרך להצלחה היא צריכה להתמודד עם שותפה שמזלזלת בחוסר הניסיון שלה (איזבלה רוסוליני), מנהל ערוץ קניות שמנסה לעזור לה (קופר), שותפים רמאים, בני משפחה שלוחצים והחיים עצמם. אבל ג'וי, כשמה, לא תוותר בקלות על האושר שלה.
יש בסרט אווירת קסם, וחלק מהסצנות עומדות בפני עצמן במנותק מהסרט, ובקלות היו יכולים להיות סרט קצר. הדבר נכון בעיקר לחלקים עם ברדלי קופר. יתכן זו הכימיה בין השניים, אבל בכל מקרה אלו רגעים מופלאים. הבעיה שסביבם יש הרבה רגעים יותר רגילים ולעיתים מאד לא מעניינים. אולי זה המחיר שצריך לשלם כשעושים סרט ביוגרפי. ראסל ניסה להתרחק כמה שיותר מהתבנית המוכרת, ולעיתים מצליח, אבל זה לא תמיד עבד לו בסרט. אפשר שלחלק את הסרט לפרקים היה עובד טוב יותר.
"ג'וי". רוברט דה נירו, ג'ניפר לורנס.
ג'ניפר לורנס מובילה את הסרט, מין "משחקי הרעב" גרסת המציאות. הדמות שלה נאבקת בכל כך הרבה זירות, ועוברת בין אינספור מצבי רוח ורגשות בסרט ולא פעם הכול באותה סצנה. ברמה האישית, אני חושב שזה הסרט בו סופית התחברתי אליה. עד כה תמיד הייתה לי רתיעה לא ברורה אליה, אבל דווקא בסרט הזה, יותר אפילו מ"אופטימיות זה שם המשחק" היא קנתה אותי. שילוב בין האנושי לעילאי. הצוות לצידה יוצר עולם מופרע אך אוהב שיוצר את הסיטואציות הבלתי אפשריות שהיא חווה: רוברט דה נירו חוזר על השטיק של האבא האוהב שלא יודע להיות אבא; ורג'יניה מדסן בתור אם מכורה לאופרות סבן; אדגר רמירז משחק על הקלישאה של הלטיני החמום אך האוהב. דווקא ברדלי קופר פוגם במארג, שכן בעוד שאר הדמויות הן מציאותיות אך מעט מסובבות, הוא כמו דמות מהאגדות: מנהל רשת הטלוויזיה האדיב. דודו טופז בוודאי היה שמח לעבוד מולו. הקסם הקופרי שעובד כל כך טוב במקומות אחרים, לא משתלב במארג של שאר הדמויות. אבל כנראה שראסל מחויב להעסיק אותו בכל סרט שלו.
כרגע לא ידוע מה יהיה הפרוייקט הבא של ראסל. אני יכול לשער שג'ניפר לורנס תהיה חלק ממנו, ואני יכול רק לקוות שהמגע הראסלי ימשיך להיות בו.
דירוג: 
ג'וי (ארה"ב, 2015)
בימוי: דיויד או. ראסל | תסריט: דיויד או. ראסל, אנני מומולו | משחק: ג'ניפר לורנס, רוברט דה נירו, בראדלי קופר, אדגר רמירז, וירג'יניה מדסן | צילום: ליינוס סנדגרן
הפצה: א.ד.מטלון, החל מה-24.12.2015 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: