יש אלוהים, והוא חי בבריסל. כבר מהמשפט הזה אפשר להבין שאנחנו בעולם קולנועי סוריאליסטי ומלא הברקות והמצאות. ואכן, הסרט הבלגי "קומדיה אלוהית" — אחד הסרטים האירופיים המדוברים של השנה ומועמד כמעט ודאי לאוסקר הסרט הזר — מאוד מתאמץ להמציא בכל רגע הברקה חדשה, מוצלחת יותר או פחות.

בגרסה הזו, אלוהים הוא גבר מכוער ומנוול שחי בדירת שלושה חדרים מעופשת בבריסל (השחקן הבלגי המבריק בנואה פולוורד מ"אדם נשך כלב"). העולם נברא כי שיעמם לו והוא נהנה לראות אותנו סובלים. הבן ישו עזב את הבית ונרצח, ועכשיו אנחנו מתוודעים לבתו הלא מוכרת והמרדנית של אלוהים העונה לשם איה (הילדה פילי גרואין). היא בורחת מהבית ומנסה להחזיר את החיוך לאנושות בזכות שישה אנשים אקראיים שהופכים ל"שליחים" שלה. אחת מהן היא קתרין דנב, הכי בולטת על הפוסטר כמובן, אך בתפקיד די קטן בסך הכל.

בבואו לעשות סרט שיעסוק בנושאים הדתיים הכי רגישים, אך עדיין יצחיק ולא ירגיז מדי, הבמאי הבלגי הוותיק ז'אקו ואן דורמל מחליט ללכת על הנוסחאות שעבדו לקומדיות סוריאליסטיות אחרות דוגמת "קסם הבורגנות", "להיות ג'ון מלקוביץ'" ובעיקר "אמלי" (סגנונית ואן דורמל מחקה את "אמלי" כמעט בכל רגע, בפחות הצלחה מהמקור). את ההומור השחור והבדיחות הפרובוקטיביות מאזנת נקודת מבט ילדותיות ותמימה שמרככת לכאורה את האמירות החריפות יותר. מה גם שבסופו של דבר "קומדיה אלוהית" אינו בעצם כה חתרני: לפי ואן דורמל ("היום השמיני") אלוהים אולי יצר עולם קשה ומנוכר, אבל בתו היא בעצם גלגול חדש של ישו שרק אוהב אותנו ורוצה להטיב איתנו. במילים אחרות: זה סרט מאוד נוצרי.

אך בשורה התחתונה "קומדיה אלוהית" הוא סרט חמוד ושנון מאוד לפרקים, ובילוי פסאודו־אינטלקטואלי מבדר למדי.