"ערכו של אדם", צרפת 2015
כשם שהעיתונות איבדה את שיניה ביום שבו היא הפכה לסתם "תוכן", כך האחווה החברתית, מונח לגמרי לא מופשט, פשטה את הרגל ברגע שתאגידים החלו לכנות את עובדיהם בתואר "הון אנושי". לא תהיה זו סנסציה חדשותית אם מישהו ישוב ויאזכר כי הקפיטליזם הטורפני החזיר את שוק העבודה העכשווי אל אמות המידה המוסריות שאפיינו את שוק העבדים המסורתי.
"ערכו של אדם" הצרפתי, הפוסע בעקבות עבודותיהם הקולנועיות של האחים הבלגים דארדן, קן לואץ' הסקוטי, לורן קאנטה ורובר גאדיגיאן מצרפת (וגם נועם קפלן הישראלי, שעשה את "צווארון כחול לבן" ו"מנפאואר"), נחוש להשיב לגיבוריו את אותו ניצוץ אנושי שאבד להם מהרגע שבו הדת הניאו־ליברלית השתלטה על החברה המערבית.
סטפן בריזה, שביים את "ערכו של אדם" ואף היה שותף בהכנת התסריט שלו, הוא במאי צרפתי לא ממש מוכר בארץ. זהו כבר סרטו העלילתי השישי, ובו הוא מוכיח כי די בגישה ישירה ונטולת מעטפת של טריקים טכניים כדי ליצור יצירה פילמאית בעלת אימפקט חברתי מסוג שאבד לגמרי לתעשיית הקולנוע האמריקאית, מאותו היום שבו היא עטתה על עצמה אינפנטיליזציה מרצון.
הגיבור הישיר ופשוט ההליכות של "ערכו של אדם" הוא פועל תעשייה בן 51 שהמפעל שבו עבד פשט את הרגל, ובכך נפלטו אל שוק העבודה עוד 700 מובטלים, וביניהם הוא עצמו. הסצנה הפותחת את הסרט תופסת אותו בזמן קבלת קהל בלשכת העבודה המקומית, כשהוא כבר מציין 15 חודשי אבטלה ורואה באופק איך משפחתו הולכת ודועכת אל עבר גבולות העוני. כל רצונו של המובטל הזה הוא למצוא תעסוקה, אך הוא מבוגר מדי או מיומן מדי או פחות מדי מיומן עבור העבודות המוצעות לו.
תהליך חיפוש העבודה שבו מתנסה האיש הופך למשפיל יותר ויותר, ובסופו של דבר מתבטל מאליו הממד האנושי הכרוך בתהליך הזה, וראיונות העבודה התכופים שלו נערכים באמצעות תוכנת סקייפ, אל מול גורם בלתי נראה, שבפירוש מבטיח לו רק עתיד רע.
באמצע הסרט מוצא האיש עבודה, וכעת הוא חלק ממערך הביטחון מפני גנבים שבה רשת סופרמרקטים מקיפה את עצמה ואת רווחיה. תפקידו הוא לצוד אנשים שהמצוקה הכלכלית דחפה אותם לגנוב או לרגל אחר עמיתים לעבודה, ובעיקר קופאיות, שמועלות בתפקידן וממחזרות קופונים להנחה במחירי מוצרים כאלה ואחרים. ואכן לא עובר זמן רב והוא מבין שהפך לכלי משחק או סוג של משטרה חשאית, ושהתאגיד משתמש בו על מנת לשפר את אחיזת הציפורניים בצווארם של המועסקים.
בסדרה של סצנות ארוכות ולא ערוכות במתכוון, המצולמות במסרטת יד עצבנית, מעביר בריזה את תמונות היומיום של גיבורו, שנועדה להשלים את תפיסת העולם שלו. הוא על סף סיום זלילת חסכונותיו, כאשר בביתו הוא מגדל בן הלוקה בשיתוק מוחין ונזקק לטיפול מיוחד, שגוזל כסף נוסף. האיש נאלץ למכור נכסים זעירים על מנת לממן את המשך האכלת משפחתו, ובתוך כך צולח פגישות בלתי נעימות עם פקידי בנק, שאינם אלא נציגים במסווה של התאגיד שחנק ובייש את עתידו.
בניגוד לסרטים אמריקאיים, שמאז פרוץ המשבר הכלכלי האחרון ב־2008 ניסו להתמודד עם סוגיות דומות, אין שום גלורי, וגם לא סצנות של התפרצות רגשית ב"ערכו של אדם". בריזה מקפיד על טון של דיווח יובשני, אובייקטיבי כביכול, שהרי די ברגעי ההשפלה הקטנים והיומיומיים כדי ליצור את הטרגדיה.
מי שמסייע לבריזה בהעברת החזון ההומניסטי הבהיר שלו הוא השחקן המצוין ונסן לנדון, המגלם באמינות מרבית וכמו ללא מאמץ את התפקיד הראשי. לצדו של לנדון (שגרף את פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן האחרון) שיבץ הבמאי שחקנים חובבים, שזו להם הפעם הראשונה שהם ניצבים מול מצלמה. בכך עיבה בריזה את אמינותן של הסצנות.
מצלמות מעקב נסתרות משמשות חלק ממערך הבילוש נגד עובדי הסופרמרקט, ובחלקו האחרון של הסרט מרבה בריזה להשתמש בחומר שתועד כביכול במצלמות אלה, שכולן מוצבות בזווית גבוהה, ומשקיפות על חגבי האדם מזווית ראייה כאילו אלוהית. שמורה לכך עמדה מוסרית עליונה, שבאה לידי ביטוי בסצנת הסיום של הסרט (שלא תפורט כאן, כמובן) הגורסת שבשום תנאי אדם אינו צריך להיכנע לחוקים שנועדו לשרת רק את הארגון שבו הוא חבר. לא חוקים של תאגיד פיננסי ולא של תנועה דתית, וגם לא של שירות צבאי, עומדים מעל למוסר, לשוויון ולאחווה בין פרטים אנושיים.
"לב רחב", איסלנד 2015
פוסי הוא גבר שמידותיו מופרזות. שוקל מעל 150 קילו, ומבנה גוף זה משפיע על התנהגותו הכללית. הוא כבר בן 43 ועדיין גר עם אמא, שמפניה הוא חושש יותר מכל. אין לו בת זוג, ואת עיקר זמנו הפנוי הוא מקדיש למשחקים בחיילי בדיל, כאילו הוא עדיין בגיל גן ילדים. פוסי אינו מפגר חלילה, הוא רק בן אדם שבידל עצמו מהסביבה המרבה להתעלל בו וללעוג למסורבלותו.
ערב אחד קורה נס. פוסי פוגש בסיופן (אילמור קריסטיאנדוטיר). נכון, היא סוציומטית, שקרנית, מניפולטיבית ובלתי יציבה בנפשה. אבל היא אישה, ואיכשהו היא מחפשת קרבה אנושית. פוסי בדיוק נתקע על המסלול שעליו נעים כעת חייה, והשניים כמו מתחילים לנהל סוג של מערכת יחסים.
"לב רחב" צילום: באדיבות קולנוע לב
"לב רחב" הוא סרטו העלילתי הרביעי של דאגור קארי האיסלנדי, שזיכה אותו לפני כחצי שנה בסדרה מרשימה של פרסים בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי. קארי כבר התנסה ביצירת עלילה מהסוג המאפיין את "לב רחב" כשעשה ב־2003 את "נואי הלבקן", שעסק בחייו הלא נעימים של נער לבקן ומעט מפגר, שהחברה מבודדת אותו.
ב"לב רחב" נסמך דאגור בעיקר על הופעתו השקטה אך הדומיננטית של גונאר יונסן המגלם את פוסי השתקן. באמצעות שפת גוף מפותחת מצליח יונסן - קומיקאי טלוויזיה בעיסוקו הקבוע – להציג את מסלול הייסורים של חריג חברתי, קורבן לסובביו הנורמלים כביכול. בלי לחשוף את המערכה האחרונה של הסיפור, כדאי לציין שהתסריט עצמו מגלה מידה קיצונית ובלתי מתקבלת על הדעת של התעללות בגיבור התמים של "לב רחב", וזהו כשל מובנה, בריוני ממש, בהכנת הסרט.