סייג לשתיקה: הפרק האחרון של "כפולים"

אוי, סייג, סייג. זקן חמוד שכמוך, מי שיער שאתה כזה חשוב? בסדרות מתח אמנם נהוג לחשוד בכל ניצב שעובר בפריים שמא הוא המוח מאחורי כל הסיפור, אבל אני מודה שלא ראיתי את זה מגיע. מי חשב שאנחנו כאלה ערמומיים שנמכור לאיראנים מערכות נשק תקולות ונשלוט בהן מרחוק, והיי.. רגע, למה אנחנו לא עושים את זה באמת? או ש..?  

אחרי שבעה פרקים שפרמו לאט לאט את הסודות של "כפולים" הגיע הפרק האחרון וסגר את הקצוות, חוץ מאלה שנשארו פתוחים כדי לסרוג מהם את העונה השניה. הדקות האחרונות חטאו קצת בצ'יזיוּת: בן, שפינטז את הרגע שהוא יפרוש מהזוגיות עם אשתו, חזר לחיקה של המשפחה החוקית שלו; אלפסיה התחתנה סוף סוף ומחר היא תעלה על מטוס לרומא כי היא עכשיו עדת מדינה;

אסיה התייאשה מהמדינה הזאת וטסה למוסקבה (כלומר מסגירה את עצמה לידי הרוסים אחרי שהניסיון הראשון נכשל?); יונתן מצטרף למוסד כי הוא כזה חנון מחשבים חמוד, ושם הוא פוגש את אמה הבכלל לא מתה; ושון, שון אולי ינקום בכולם בעונה הבאה ואולי לא, בואו נקווה שזה לא יקח לו שלוש שנים כמו הממוצע הישראלי.  

אבל היי, אפשר לסלוח ל"כפולים" על הכל, אחרי שהחזיקה את שמונת הפרקים שלה (מעט מידי!) מהודקים טוב טוב, ואיזנה יפה בין הנטייה לספר לנו פחות כדי שנרצה לדעת יותר ובין להשאיר אותנו בתמונה. נאמנה למטרה - להחזיק אותנו במתח, ולא לשום דבר אחר - היא התקדמה במהירות ולא גלשה לרגעים מתים של פול גז על ניוטרל, מחלה נפוצה בדרמה הישראלית.

וכמו שהיא לקחה את עצמה ברצינות ולא התפתתה לקריצות ממשפחת האקטואליה, גם הצופים שלה רכבו על אותו הגל ונצמדו בעקביות לסיפור. הפרק האחרון לא נפל מהסטנדרט הזה. רגע אחד היינו במדבר, ודקה אחרי זה מבצע אנטבה הקטן של השב"כ שהחזיר את הישראלים הביתה, ושוב נקמנו במבקשי נפשנו ועוד הפלנו את זה על הרוסים שיתמודדו עם האיראנים ויחנקו עם הנשק התקול שלהם. גאווה ישראלית.

למרות הנאמנות שלה למתח, "כפולים" הצליחה לצייר את הדמויות שלה באופן מורכב, עד כמה שהיריעה אפשרה. למעשה לאורך כל הסדרה לא הרגשתי שאני מתבקשת לקחת צד - רציתי שאיתן החוקר יצליח לפענח את החטיפה והרצח, רציתי שבני ואסיה יצליחו לברוח מהשב"כ, רציתי ששון יצליח להתגבר על המוות של מאריק ולהתחמק. לרגע אחד לפני שהוא התפגר, רציתי אפילו שגבי סילבר יצליח להפיל את מי שניסה להפליל אותו (אבל מהר מאוד הוא "התאבד" עם שתי יריות ברקה. מה לעשות, אף אחד לא מושלם). לדעתי חיבבתי כמעט כל אחד בתורו וזה אומר שהמעבר מדמות לדמות וזירה לזירה היה דינמי ומשכנע.

אחרי "פאודה" ו"חטופים" אפשר להגיד שהמשימה הושלמה. מגובה בקוורטט הקדוש - משחק טוב, צילום רגיש ובימוי פרפקציוניסטי ומדויק שישבו על תסריט מוצלח - "כפולים" היא גלגול בוגר ושלם של דרמת המתח הישראלית. היא לא מצטיירת כתלושה או מעושה, לא מנסה לחקות משהו ומכווצת את השרירים מרוב מאמץ. בהחלט אפשר להאמין שסיפור מהסוג הזה עשוי להתרחש במציאות (דברים הזויים מאלה כבר קרו, ועל חלקם, כידוע, אחראי המופתי).

נשארו עוד כמה דברים שלא הבנתי, (כמו למשל אם השב"כ ביצע את החטיפה של סולימאני, מי היו האנשים שביצעו אותה ודמו באופן חשוד לחמשת הכפולים? מי ניסה להפליל את גבי סילבר? איך אפשר להתאבד בשתי יריות לרקה? ואם היה כל כך קל להושיב את המוסד על מבצע סילבר והאיראנים, למה זה קרה מאחורי הגב של כולם?), אבל החיים עצמם חזקים מהכל, וכמו שאומרים אצלנו כשרוצים להחליף נושא, תראו, איראן!