האם אמנות הקולנוע משתנה בעקבות הבינה המלאכותית, AI? צילום שנוצר ב-ChatGPT.
האם אמנות הקולנוע מתה בעקבות הבינה המלאכותית, AI? בתחילת הסרט The Proud and Profane מ-1956 (עם דברה קר וויליאם הולדן), שראיתי לראשונה לאחרונה, רואים שתי דמויות הולכות ומדברות בנמל שבו עוגנת ספינה, וברקע חיילים יורדים מהספינה בזמן שפורקים חלק מהמטען שלה (כולל טנדר), וברקע יש ים ושמים (בשחור-לבן אמנם), בקיצור: המון תיאום וניצבים בתלבושות, וחשבתי: היום היו עושים את זה אחרת, וזה כנראה היה פחות מרשים אותי. (הסרט בינוני ואין סיבה אמיתית לצפות בו.)
לפני 99 שנה הוכנס הסאונד לסרטים בתיאום מושלם והסרט האילם מת, הראינוע מת ונולד הקולנוע. אמנות הקולנוע השתנתה, באופן טבעי, במשך השנים בשלל דרכים, כולל עם כניסת צילום הצבע, המעבר לשימוש במצלמות דיגיטליות, ובעיקר כניסת המחשב גם לתחום הזה בחיינו. המחשב קיצר את תהליך העריכה ומאפשר לעשות דברים שלא ניתן היה לעשות קודם או לפחות לא באותה קלות. את הפילם של "זליג" לכלכו, גררו, דרכו עליו כדי שייראה כמו חומר גלם של סרט תיעודי ישן. היום עושים זאת בקלות בתוכנת עריכה. אפשר להשיג את אותה תוצאה בפחות זמן ועם יותר שליטה.
כל תחום באמנות עובר שינויים בחלוף השנים ועם ההתפתחות הטכנולוגית.
את התמונות והפסלים מעוררי ההוד של העבר, יצירות המופת שמוצגות במוזאונים, אנשים מעריכים כי הם ישנים, כשחלקם באים עם מטען כלשהו של סיפור מאחוריהם, על היצירה עצמה או על האמן שלה, וגם מפני שפיסול וציור -שעדיין כאן- השתנו עם השנים. כבר לא נעריך בצורה דומה פסל חדש כמו דוד של מיכלאנג'לו או "סתם" דמות שיש שבה האמן סיתת במיומנות אבן כדי שתיראה כמו בד משתפל ושיערות מקורזלות. כי פעם לקחו גוש אחד ולאורך חודשים ושנים בדייקנות עם אזמל עיצבו את החומר הקשה לדמות שנראית אמיתית. חלק מההישג הוא היכולת הפיזית להגיע לשלמות שכזאת. היום ישנם אמצעים אחרים לחתוך במדויק שיש ובזמן קצר מאוד. אמנות הפיסול היתה חייבת לעבור שינוי ולהתאים את עצמה. המצלמה הביאה לשינוי בעולם האמנות, בציור. וגם הקולנוע משתנה.
הרכבת המאיימת על הגשר ב"אני והחבר'ה", כשגורדי וורן רצים וקופצים הצדה בזמן לפני שהקטר עולה עליהם, מרגשת בגלל הקרבה שהושגה בטריקים קולנועיים של עדשות, של צילום ועריכה, אבל בסרט חדש פשוט היו מוסיפים את הרכבת אחרי זה. בסרט טוב, עם בנייה נכונה של דמויות וסיפור כנראה שהיתה מתקבלת תגובה זהה אצלנו, אבל כמה היו חושבים תוך כדי: הרכבת לא באמת שם, עשו את זה במחשב.
לא הסכנה לבדה גורמת לנו להעריך את השחקנים/סרט/סצנה אלא העוצמה, הכמות. ב"קרייבן הצייד" יש עדר מאיים של תאו אפריקני, אבל ברור לצופים שלא היה שם בעל חיים אמיתי אחד, גם אם האפקטים היו מושקעים יותר והיה נראה יותר אמיתי. האריה הטורף לא אומן להיראות כאילו הוא רץ מאיים ונוגס במישהו כי כבר לא מסכנים ככה שחקנים וכי לא צריך כי יש חלופות טכנולוגיות לכאב הראש הזה שהחיה תעשה מה שאומרים לה. ב"קול קדומים" מ-2000 לא היה כלב אמיתי לצד הריסון פורד, הוא פעלול מחשב, והוא דמות מרכזית בסרט. אז לא היה שום מקום להפתעות, למשהו ספונטני ונפלא שהכלב עשה מתוך הקשר שלו עם השחקן והסיטואציה, וזה הפסד גדול. לעומת זאת, ב"זכרונות מאפריקה" מ-1985 כל בעלי החיים צולמו באפריקה, ב"רוקד עם זאבים" מ-1990 כל תאו בעדר הענק עשה מה שבא לו והרוכבים (והצלמים) היו ביניהם, וזה מרשים בגלל סדר הגודל, והידיעה שהכול אמיתי.
האם העוצמה של "לורנס איש ערב" לא קשורה גם לזמן שבו צילמו אותו? מעבר לשוטים ארוכים מרהיבים, יש עוד צילומים אייקונים ומרשימים שהצריכו תכנון, חשיבה מקורית ואמנות. ואת העקבות בחול המיותרות היו מוחקים אחרי זה בעריכה ולא היה צורך בצמד מטאטאים שיעברו על הכול כשהיו צריכים לצלם טייק נוסף על אותה חולית.
עדיין יש צורך בחשיבה מקורית, בתכנון ובאמנות כדי להגיע לתוצאה הסופית אבל היא עברה לאנשי אפקטים, לאנשי מחשבים, לטכנאי מחשבים כדי לעצב ולבנות ערים ובניינים (שלפעמים עובדים על חצי דקה של סרט במשך חודשים, ומישהו אחרי זה משלים את הפאזל של מה שהם ואחרים עשו לתמונה אחת שלמה).
כל זה לא תקף רק למה שקרוי אפקטים של פיצוצים ונפילות אלא נעשה בו שימוש גם בסרט דרמה רגיל, לא רק תקופתי שבו צריך להעלים סממנים מודרניים כמו עמודי חשמל. מעדיפים להוסיף את הבניינים אחרי זה מאשר לבנות פיזית תפאורה או לצייר רקע. דיויד פינצ'ר מצלם בידיעה שאחרי זה יוסיף וישנה את התמונה. בסדרה המצוינת שלו Mindhunter עבדו במשך חודשים על העריכה של הפרקים.
ב"חבל" היצ'קוק רצה לביים סרט של שוט אחד אבל המגבלות הטכניות לא אפשרו זאת, אז הוא צילם טייקים בני עשר דקות ובסוף כל אחד מהם עצר על גב של מישהו והמשיך משם לטייק הבא. 60 שנה אחרי זה נעזרו ב"בירדמן" וב-"1917" במחשב כדי שייראו כאילו צולמו בטייק אחד ארוך. זה עדיין מרשים וצורך תכנון רב, וכדאי שהסיפור יתאים לפורמט שכזה, אך הצופים כבר מתחילים להכיר את הטריקים ולזהות את המקומות שבהם המצלמה קצת מהירה יותר, תנועה שמאפשרת חיבור בין השוטים.
אז הקולנוע לא מת, אנשים משוועים לסרטים חדשים, אבל כדי להרשים אותנו צריכים לחשוב בצורה אחרת, ונראה שהרוב שכחו שאת התסריט אי אפשר לתקן בעריכה וצריך להשקיע לפני כן בכתיבה, בהמצאת דמויות, בסיפור ובדיאלוגים טובים, וכדי שנעריך אותם צריך שיעמוד מאחוריהם מישהו שכתב את הדברים במו שתי ידיו.