פרסי אופיר ומסלול הפרינג': במה שונה "ג'ו ובל" מ"המשגיחים"?

מימין: רוני קידר מתוך "ג'ו ובל"; איציק גולן ורועי אסף מתוך "המשגיחים".

הניסיון של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלויזיה ליצור אפליה מתקנת עבור סרטים דלי תקציב – התברר כפארסה אבסורדית. "ג'ו ובל" של רוני קידר, סרט מקסים שנוצר בתקציב זעום וקודם ברוח מחתרתית, קיבל את ההזדמנות שלו להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר. אבל סיכויו של "ג'ו ובל" גם לזכות בפרס הם קלושים, במקרה הטוב. "המשגיחים" של מני יעיש סרט מצוין אחר (ביקורת) שנוצר בתקציב זעום וקודם ברוח מסחרית ואיכותית, לא ניסה את מזלו במסלול החדש ובחר להתמודד כמו סרט 'רגיל' על פרס הסרט הטוב ביותר. "המשגיחים" לא זכה לאפליה המתקנת של מסלול הפרינג', והתברג לקטגוריה החשובה בפרסי אופיר כשגם יש לו סיכוים ממשיים וריאלים מאד לזכות. מה ההבדל בין שני הסרטים ומה הסיבה לפער הסיכוים התהומי הזה?

כשצפיתי ב"ג'ו ובל" וב"משגיחים" – לא התלהבתי מהם באותה הצורה ומאותה הסיבה. משותפת לשניהם עבודת בימוי מוצלחת, שמעבר להוצאת המיטב מן המשאבים שניתנו לה, גם מנפיקה סרט מהנה שאינו שגרתי בקרב הקולנוע הישראלי הדרמתי-מכביד וחקייני לאירופה בדרך כלל. שניהם אינם חפים מבעיות – אך בשניהם הבעיות מתגמדות מול היתרונות. הישענותו של הבימוי על קסם דלות התקציב, היא שמבדילה בין שני הסרטים, והופכת את הראשון לשונה ומחתרתי, ואת השני לאיכותי ומסחרי.

"ג'ו + בל". רוני קידר עם סיון לוי.

ב"ג'ו ובל" מצליחה הבמאית רוני קידר להתעלות על התקציב הזעום שלה ויצרה סרט מגניב, בועט ומשעשע. מרבית הצוות של הסרט אינו בעל ניסיון עשיר של עשרות שנים בעשיית סרטים באורך מלא. כך, למרות שמרבית הפריימים בסרט זועקים חובבנות, הם גם מקפידים לזעוק הצלחה חרף כל המקלות בגלגלים שלהם. בכך, נכנס "ג'ו ובל" לנישה של קולנוע אלטרנטיבי – קולנוע שאינו מתנצל אך גורם לצופה לסלוח לו על מגרעותיו, משום שהוא מהנה ומשום שהוא מדבר אליו.

ב"המשגיחים", מצליח הבמאי מני יעיש לדחות על הסף אילוצים תקציביים שיגרמו לסרט שלו להיראות חובבני, ויוצר סרט שכולו מהנה ואמין קולנועית (אבל לאו דווקא בעל תסריט אמין). עם המפיק המיומן והוותיק מרק רוזנבאום, הסרט זועק מיומנות ומקצועיות, ולא מבקש הנחות בגלל התקציב. קל יותר להגיע לתוצאה כזאת עם מפיק שמרבית סרטיו נעשו בתקציבים לא-גבוהים ויודע בדיוק כיצד להביא את הבמאי לתוצאה הטובה ביותר. כשהצופה אינו נאלץ לסלוח על שום דבר, הוא מתפנה לבחון את הסרט בעין דקדקנית יותר. על כן, כשההנאה מצליחה לחלחל מסרט כזה, הוא נחשב בקנה מידה אחר.

"המשגיחים". רועי אסף.

ההתמודדות ראש בראש

כעת, משבחנו את ההבדל בין הסרטים, האם הוגן יהיה להציב אותם ראש בראש על פרס הסרט הטוב, מול "העולם מצחיק" (ועוד שלושה אחרים)? התשובה הברורה היא לא. אם לא אומדים את איכות הסרטים באותו קנה מידה, ויש מתמודד ("ג'ו ובל") עם מדד אחר מהשאר – כיצד יוכלו חברי האקדמיה הבוחרים את הזוכה בפרס – להשוות בינו לבין השאר? הם לא יוכלו. זו גם הסיבה ש"ג'ו ובל" אינו מועמד לאף פרס אחר (ובחוסר צדק, לפחות לקטגורית הבימוי היה צריך להיכנס).

אלי פיניש עם אולה שור סלקטר מתוך "העולם מצחיק". צילום: ורד אדיר.

יותר מכך, האקדמיה חטאה בפני כל הסרטים הישראלים שהתחרו במסלול הפרינג', ואיפשרה לחבריה לשלם מס שפתיים עבור הקולנוע האלטרנטיבי בישראל: הסרטים במסלול הפרינג' מיועדים לאפליה מתקנת עבור פרס הסרט הטוב ביותר, ואין צורך לבחור בהם לקטגוריות אחרות שעשויות להיות מתאימות להם (וקטגורית הבימוי ל"ג'ו ובל", כאמור, היא רק דוגמה). ניתן לסכם את מסלול הפרינג' במילה אחת שכבר הזכרתי במשפט הראשון: פארסה.