שתיקה זועקת (2015)

פשעי מין אכזריים בוצעו באלפי ילדים יהודים בשואה. הסרט מביא עדויות מצמררות מפי הילדים של אז, שבמשך חיים שלמים הסתירו את חילול הגוף ורצח הנפש מפני העולם ובעיקר מבני משפחתם.
ציפורה, שנאנסה בהיותה בת 9, זהבה שהיתה אז בת 15, ג. שהייתה בת 6 ומיניה-מרים, אז בת 12 וכן רוג'ר בהיותו בן 13 ורומן בן ה-14. איתם נחשף סיפורם הטרגי של ה"פיפלים" נערים צעירים שמראיתם הזכירה ילדות והיו השרתים, גם המיניים, של ראשי הבלוקים באושויץ.
רוב סרטי השואה מדברים על השמדת היהודים, על "הפתרון הסופי" ואינם מדגישים את התפיסה הנאצית שעל היהודים לסבול כל עוד הם בחיים. ההתאכזרות, גם בילדים קטנים, שהגרמנים מנסים להתנער ממנה, לא הייתה בפקודה אלא וולונטרית והיא אומצה גם על ידי עמי אירופה הכבושה.
אלי ויזל, ק.צטניק, ופרימו לוי עד להתאבדותו, שלושתם סופרים בעלי שם עולמי, ניצולי אושויץ, מצאו טעם לחייהם בכך שסיפרו לעולם מה עוללו הגרמנים לעם היהודי. "לזכור ודבר לא לשכוח" היה לנדר קולקטיבי של היחיד ושל העם ורבים מניצולי השואה לא הפסיקו לספר עד היום הזה.
בסרט זה מתגלים ומדברים לראשונה, אלה שלא העיזו לספר, אפילו לא לבני משפחתם הקרובים ביותר, על עולם אפל של אונס אכזרי והתעללות מינית שעברו בילדותם. היום כשהמוות מתקרב, הם עושים את חשבון הנפש החשוב להם ביותר. האם לחלוק את הסוד הנורא עם משפחתם, האם לספר להם בעודם בחיים או שהסרט יהיה צוואתם.
הסרט הוא מסמך על אנשים שחיו את חייהם בעל כרחם, שרצו לעתים לסיים את חייהם כי לא יכלו להתמודד עם הסיוט הפנימי המתמשך וראו במות את הפתרון. לא רק הכאב של הזיכרון אלא גם ההתמודדות בהווה הם אבני הבניין של הסרט והיום כאשר הילדים של אז נחשפים לבסוף, הם עושים זאת בחששות כבדים.