הריקוד האחרון (2022) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

ראיון עם הבמאית דלפין להריסי:
ש: מה הביא אותך ליצור את הסרט הזה?
ת: רציתי לעשות קומדיה כבר זמן רב. תמיד חשבתי שקומדיות הן הז'אנר הקשה ביותר לכתיבה ובמיוחד קומדיה ריאליסטית בה ההומור לא מגיע מן הדיאלוג. אלא מן המצבים. החיים מלאים במצבים אבסורדיים שנותנים לנו חומר מצוין ומעורר השראה וגם במצבים טרגיים יש תמיד מקום לצחוק. לאחר שיצא סרטי הקודם פגשתי אנשים שאמרו לי שראו אותו ובכו והם חוששים ללכת לראות דברים שיגרמו להם צער. בני המשפחה שלי אמרו לי "למה שלא תעשי קומדיה, זה יגרום ליותר אנשים לבוא לקולנוע". באמצע הקורונה כשכולנו ראינו מה זה עשה לקולנוע אמרתי לעצמי למה לא להקשיב לאמי ולאחותי. לדעתי דמעות וצחוק מביעים רגש שיש לו את אותה עוצמה. ולמרות שהסגנון שונה זה מתכתב מאד עם סרטי הקודמים. מראשית דרכי התשוקה שלי לעשות סרטים נבעה מן הרצון להביע רגשות, לגלות את היכולת לרגש את הקהל כיון שרגשות גורמים לנו לתגובה, הם מניעים אותנו, ואפילו דוחפים אותנו לבצע שינויים בתפיסת העולם האידאולוגית שלנו. וזו הסיבה מדוע אני עושה סרטים.

ש:מה גרם לך ליצור סרט סביב גבר בן מעל ל70 כשאת עוסקת בדרך כלל בעולם של צעירים?
ת: כמו בגיל ההתבגרות שאנו עוברים שינויים כך גם בזקנה אתה עובר שינויים בלתי הפיכים. כשאתה מתבגר אתה עוזב את עולם הילדות שלך כשאתה מזדקן אתה פשוט מזדקן. והגוף שלנו וגם המחשבות מתחילות להתבלבל. אין לנו הרבה ברירות אלא לקבל את זה כמו שאנחנו חייבים לקבל את השינויים בגוף שלנו בגיל ההתבגרות. מבלי יכולת לשנות דבר. אני באופן אישי חוששת להזדקן אז איך יכולתי שלא לטפל בנושא שכזה?
איך אפשר ליצור דמויות שיהיו אמינות ומשעשעות, חשבתי הרבה על הורי שמן הסתם מזדקנים, חשבתי לעצמי האם גם אני כזה כאב ראש כמו מתייה בסרט שמתייחס לאבא שלו כמו אל ילד. ואז הבנתי שכתבתי את "הריקוד האחרון" לכבודו של סבא שלי אדם שבגיל 97 הוא מלא חיים ועם המון תשוקות, הוא ללא ספק היה אחד ממקורות ההשראה שלי.

ש: לזמן יש תפקיד חשוב בנרטיב של הסרט?
ת: המחשבה עליו גרמה לי לשמור על הקצב כמי שבאה מן התיאטרון התעסקה מאד באירועים המתרחשים בזמן מוגבל. גם סרטי הקודמים תחומים בזמן מסוים. רציתי ליצור סרט שגורם לך לחשוב על הזמן שעובר. לתאר את תקופת האבל בה מצליח גיבור הסרט להתגבר על הכאב שלו עם הרבה חיוך, ואלה החיים לא?

ש: ולמה מחול מודרני?
ת: כי אני אוהבת את זה לפני שהתחלתי ליצור סרטים הייתי מעצבת במה למחול מודרני. צילמתי הרבה רקדנים ואת הגוף שלהם בתנועה.
יש ציטוט בסרט רטטוי "כל אחד יכול לבשל" ואני מאמינה שכל אחד יכול לרקוד. אמנות המחול היא אמנות מאד פנימית, אמנות שבו היחיד מתמודד מול עצמו. זו מטאפורה מאד יפה לחיים. והוא מייצר מרחב למפגש עם אחרים דבר שהוא די נדיר היום. אתה רק צריך לשחרר ולתת לעצמך ליהנות. זה מאפשר לגיבור להקל את האבל שלו לקבל את הצער ואת הריקנות שנוצרה. לתת לרגשות לפרוח ואז לראות מה יקרה. בנוסף לכך יש הרבה דרכים להתייחס למחול מודרני ויש כוריאוגרפיות שיכולות להיות מאד משעשעות. ומצד שני לעיתים מעט משעממות. לה ריבוט הכוריאוגרפית ואני ניסינו להשתעשע עם הרעיון הזה. הגישה שלה מערבבת הרבה אירוניה והרבה סאב טקסט. היצירות שלה מאד מרשימות ולעבוד איתה היה תענוג גדול.

ש: איך היה לעבוד עם יוצרת ובמאית שמשחקת את עצמה?
ת: הכרתי את העבודות שלה אבל לא ידעתי אם היא תוכל לשחק כיון שמשחק בקולנוע שונה ממשחק על במה. הסתבר שהיא שחקנית מצוינת היא התגלתה כאדם נדיב ולא רק שהיא יצרה כוריאוגרפיה שמתאימה לסרט אלא גם המציאה את עצמה מחדש כדי להתאים את הדמות שלה לסרט. אין לה ידע על יצירת סרט ולכן חיפשנו דרך שבה היא תוכל לעבוד עם הרקדנים וזה ישתלב נכון בסרט. העבודה הזו היתה התגלות עבורה.

ש: הסרט מחבר בין עולם הקולנוע לבין עולם המחול, איך היתה העבודה עם השחקנים והרקדנים, איך הם הזינו אחד את השני?
ת: ידעתי שזה פרויקט שאפתני ושיהיו קשיים לחבר בין שני העולמות. המפגש בין הרקדנים לשחקנים היה אחד הדברים המתגמלים ביותר בפרויקט הזה. היתה הקבוצה "שלי" והקבוצה של "לה ריבוט" ולא תמיד היה קל לחבר ביניהן כי כל אחת עבדה בכיון אחר. האחת היתה צריכה להתרגל למגבלות של הבמה והמחול והשנייה היתה צריכה להתרגל לתהליך האיטי לפרקים של עשיית סרט. לשמחתי הצלחנו לגשר, השחקנים השתתפו בשמחה בכל ההכנות והחזרות המקדימות לצילומים ולעבודה עם לה ריבוט כך שהם יכלו ללמוד לרקוד ולנוע ולהביע את עצמם בתנועה, בעוד שהרקדנים הסכימו להיות ניצבים ברגעים דרמטיים שצילמנו. (מאת יחסי ציבור)