די כבר עם השקרים שלך (2022) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

ראיון עם אולבייה פיון

ש: מדוע החלטת לעבד את הספר של פיליפ בסון?
ת: כשהתבקשתי לעבד אותו לא קראתי אותו בכלל, חשבתי שזה סיפור התבגרות ואהבת נעורים, ולא חשבתי שיהיה לי מה להוסיף על נושא שהופיע בהרבה סרטים בעבר בצורות שונות.
אבל ברגע שקראתי אתה חשבתי שספור האהבה הוא קסום וטרגי באותה מידה. ומה שמשך אותי במיוחד הוא מה שקורה בחלקו השני של הספר, המפגש של פיליפ בסון עם לוקא, בנו של אהוב נעוריו. מה ששכנע אותי בסוף הוא טקטס שנאמר מפיו של לוקא "היית צריך לראות את המבט בעיניו, זה היה בדיוק ברגע הזה שהבנתי שהכל אכן התרחש, אבא שלי היה מאוהב בנער." רציתי לספר את הסיפור של הבחור המנסה לחשוף את הסודות של אביו ולהפוך את המפגש הזה בין בן דמותו של פיליפ בסון ללוקא למרכז הסיפור, למרכז הסרט.
הספר עוסק בעיקר בעבר אני רציתי להפנות את הזרקר להווה.

ש: למרות הטרגיות יש משהו מאד מנחם בסרט שלך?
ת: זה מה שאני חשבתי כשקראתי את הספר, אבל זה נכון שרצתי לתת תחושה של השלמה, או איך המפגש הזה ייתן לסופר ולבן קול לומר את הדברים שהאב שמר בשקט. ולהשלים את החלקים החסרים של כל אחד מהם בפאזל. אותם חלקים שירפאו את הפצעים ויאפשרו להםל התקדם בחייהם.

ש: איך נעשה התהליך הכתיבה:
ת: זה היה תהליך מאד מעניין כיון שהכתיבה של בסון היא מעמקיה ומתבוננת על הדברים ומצד שני הפעולה האקשן מאד מצומצם. מוגבל למינמנום ההכרחי. בספר המפגש בין שני הנערים הוא הקדמה למה שקרה בעבר, הייתי צריך לצור את הדרמה של שתי הדמויות הללו כדי שמה שקורה בהווה יקבל את המשקל שלו.

זה תהליך שלקח זמן רב אבל גם שחרר אותי מן הספר של בסון, והוא נתן לנו יד חופשית, הוא אמר " הבוגדים הגדולים ביותר הם אלה שעושים את העיבוד הטוב ביותר." הקודים הספרותיים והקודים הקולנועיים שונים לגמרי. לעיתים כדי להעביר משפט אחד בספר אנחנו זקוקים לכמה סצינות ומצד שני מבט אחד בסרט יכול להעביר שני עמודים מספר. למרות שביקשתי מבסון לקרוא כמה גרסאות של התסריט הוא מעולם לא התערב והכי חשוב מעולם לה הביע פקפוק כל שהוא בביטחון שנתן בי. בסופו של דבר כל " הבגידות" שלי בכתיבת התסריט באו כדי לשרת את רוחו של הסרט. אחד ממקורביו של בסון אמר לאחר הצפיה בסרט הגמור " זה מטריף כמה הסרט שלך לא דומה לספר בכלל וביחד עם זאת הוא הספר במדויק ".
וזו המחמאה הכי טובה שיכולתי לקבל.

ש: זה לא מסובך לקחת חרות אמנותית כשהספר הוא אוטביוגרפי?
ת: יתכן שהוא ביוגרפי אבל היו מקומות אפורים שהייתי צריך להכניס בהם חיים כדי לצור את הסרט שלי .
קראתי את כל ספריו של בסון כדי להבין את הסופר ובעיקר להבין את האיש מאחורי הסופר הבנתי שהוא כבר סיפור את סיפור האהבה הטרואמתי בכמה מספריו הקודמים ובצורה בולטת בספר "הבגידה של תומאס ספנסר" ממנו אני מצטט בספר .(הערה, ספר זה לא תורגם לעברית)
גם נפגשתי עם פיליפ ושאלתי אותו שאלות רבות והוא נפתח וסיפר על דברים שהוא לא דיבר עליהם ולא כתב עליהם מעולם .כמה מן הסיפורים הללו נכנסו גם לסרט אפילו אם שיניתי אותם מעט. כל השיחות והתחקירים שחררו אותי מן הדמות של בסון ויצרתי את הדמות בסרט.
גם שיניתי את שם הדמות הוא נקרא בסרט סטפן בלקור, אבל זו לא בחירה מקרית, זה השם שבסון משתשמש בספריו האחרים כשהוא מדבר על עצמו.

ש: הבדל נוסף בסרט הוא שלוקא משקר בהתחלה לספטן , ואפשר לומר לו " די עם השקרים האלה, ?
ת: הנושא של השקר- מה שאנחנו מסתירים מאחרים אבל גם מעצמנו עובר לאורך כל הסרט, אולי אפילו יותר מאשר בספר. בספר לוקא פוגש בסופר פעמיים, פעם בגיל 20 ופעם שנייה כשהוא בן 28. בהפרש של שמונה שנים, בפעם הראשונה לוקא הוא מאד נאיבי ואינו חושד בדבר, בעוד שבפעם השניה הוא כבר הבין הכל על העבר של אבא שלו. אני מאד אוהב את ההתפתחות הזו של אמת והתבגרות. אבל לא יכולתי לשמור את זה בסרט כיון שרצתי שכל הגילוי והחשיפה יתקיימו במהלך סוף שבוע אחד. בתחילת הסרט לוקא נראה קורן כולו, איש תמים לפני שהוא חושף את עצמו ואת המניעים האמתיים שלו.

ש" מדוע בחרת את גיום דה טונקדק לתפקיד כל כך מפתיע עבורו?
ת: קודם כל יש בו משהו שמזכיר את פיליפ בסון. צד שהדגשנו עם הבגדים והתסרוקת. מבחינת האנרגיה הם מקרינים את אותה חיות. ידעתי שהוא שחקן גדול כי ראיתי אותו על הבמה. ובזמן הצילומים הוא לא הפסיק להפתיע אותי ולהביא רעיונות כל הזמן. היה מרגש לראות את הקשר וההבנה שנוצרו בינו לבין ויקטור בלמונדו
כשחיפשתי שחקן לדמות של לוקא, חיפשתי מישהו מדורני, אחד שחי בשלמות עם העולם שלנו אבל גם אחד שלא מפחד מעימותים ולחשוף את השדים שלו. לא מצאתי, עד שהמלהקת שלי שלחה לי תמונה שלו מבלי לומר לי את שמו ופרטים עליו. וארמתי " כמובן זה הוא".

פגשתי אותו באיזה פסטיבל, גם אז לא ידעתי מי הוא, דברתי איתו כמעט שעה עד שהבנתי מי הוא הסבא .כל זמן שלא ידעתי לא חשבתי של ז'אן פול בלמונדו ומרגע שידעתי לא יכולתי שלא לחשוב עליו כל הזמן. ויקטור מאד דומה לסבא שלו אבל יש לו את העולם שלו. מבחני הבד שלו פשוט דיגשו אותי והוא עשה את זה גם במהלך הצילומים.

לגבי השחקנים המשחקים את סטפן ואנדרה הצעירים היו לי הרבה שעות של מבחנים וליהוקים.
שניהם היו מצוינים בכל מבחן בד אבל כשהפגשנו אותם ביחד הכימיה היתה בולטת מיד

ש: איך טיפלת בסצינות האהבה שיש להן תפקיד משמעותי בסיפור.?
ת: התיאורים בספר הם די גראפיים, ולא רציתי לייבש את זה. הם מספרים סיפור של גילוי ולמידה. ואיך הסקס הופך לחלק מן המסע אל האהבה. בעוד שבסצינה הראשונה אין רוך בכלל בין שניהם, רציתי שהסצינה הבאה ביניהם תהיה שמחה יותר ורגישה יותר. שנוכל לחוש את התשוקה של גוף אחד לשני. כששני הנערים ההלו ביחד שום דבר אחר לא קיים.

זו הפעם הראשונה שצילמתי סצינות סקס. פעם ראשונה שצילמתי סיפור אהבה, אבל הייתי בטוח שאדע איך לעשות את זה ברגע שאמצע את השחקנים הנכונים. הרגשתי שאני צריך לסמוך על האנרגיה שלהם אבל הדבר החשוב ביותר היה לחלוק עם שני השחקנים בתהלך העמדה של הסצינה. להבהיר להם מה אני רוצה לעושות ולמה ולקבל את הרעינות שלהם גם כן ,שהיו מצוינים. החופש שניתן לחוש מן הסצינות הללו נובע מן האמון ההדי ביננו.

ש:הדמות של האישה גאל אינה מופיע בספר?
ת: רציתי לצור דמות שתעביר את הקשיים של חיים בפרובינציה, שהם מאד נוכחים בספר של בסון. הדמות הראשית היתה חייבת לברוח ברגע שרק יכלה ולחיות בעיר הגדולה. אבל רצתי להראות שניתן גם לחיות הפוך ובעצם אין פתרון אידאלי אחד. אלא בעיקר מה שנכון לכל אדם בזמן נתון.

ש: מהיכן עלה הרעיון שהסיפור יתרחש בתעשיית הקוניאק?
ת: מן הספר, משפט לכאורה לא חשוב מצביע על כך שההורים של תומא עסקו בגידול ענבים לתעשית הקוניאק. סיימתי לעשות סרט דוקמנטרי לציון 250 שנה ליצרנית הקוניאק הנסי, בילתי הרבה זמן עם האנשים שאנחנו רואים בסרט, היצרנים, אנשי המיתוג, האמריקאיים. הסיפור בספר מתרח בשלושה פרקי זמן שונים ובשלושה מקומות, ברבזייה הנמצאת 35 ק"מ מקוניאק, בורדו ופריז. כיון שרצתי להתרכז בהווה, ריכזתי את מרבית הסיפור לאורך סוף שבוע אחד. והייתי צריך למצוא את הסביבה הנכונה ביותר לתחום בה את הסיפור. אז המצאתי את חברת הקוניאק המשפחתית שהיא צנועה יותר מהנסי. שזה שם בינלאומי , היה לי מזל שאנשי הנסי אפשרו לנו לצלם במתקנים שלהם. במחסנים שלהם וגם בשאטו דה בניולה. בית המשפחה ההיסטורי. טירה בה מעולם לא איפשרו לאף צוות צילום לצלם בה. וכשצילמתי באתרים של הנסי שכרנו את עובדי המקום לשחק את עצמם. אני אוהב לערב בין מציאות לדמיון, בין שחקנים לאנשים רגילים, במקצוע שלהם הם מזינים אחד את השני.
גם מי שמשחקת את הסבתא של לוקא איננה שחקנית. היא חוואית שמגדלת יין לקוניאק שחותה אבדן של בנה ולאחר מותו לקחה על עצמה לנהל את החווה. הכרנו שהיא עשתה לי סיור בחוה שלה המופיעה בסוף הסרט. היא בת 80 עם יצר השרדות גדול, היתה במקהלה ובנעוריה חלמה להיות שחקנית. במהלך הסיור דברנו על קולנוע והיא אמרה שהשחקן האהוב עליה היה ז'אן פול בלמונדו. מבלי לדעת שויקטור הוא שחקן בסרט. אפשר לתאר את המבט על פניה כשהצעתי לה לשחק את סבתא של ויקטור, בזמן הצילומים היא לחשה לו , "כיון שאני סבתא שלך זה כאילו שאני אשתו של ז'ןאן פול בלמונדו".
כל הסצינה בינהם בסרט היא מאולתרת.

ש: האם זה הסרט הכי אישי שלך?
ת: אני חושב שאני יכול להרגיש היטב את מה שתומא חש ( הדמות של האב של לוקא) גם אני יכולתי להעביר את חיי כשאני מחביא את האני האמיתי שלי. כיון שלצאת עם האמת שלי היה דבר שלא יכולתי להתגבר עליו. אבל בניגוד לתומא האהבה עזרה לי להתגבר על הבושה. יתכן שגם אני הייתי עוצר את עצמי והילדים שלי היו יכולם לומר כמו לוקא " מה שמכאיב לי ביותר הוא לא שאבא שלי אהב גברים, אלה שהוא הסתיר את זה כל חייו, והוא היה פחדן עד יומו האחרון". אבל אני לגמרי יכול להבין איך אתה נקרע בצורה כזו. הטרגדיה של תומא, קיימת במקרים רבים גם היום. אולי בסופו של דבר הסרט הזו הוא מעין מחוה לו. (מאת יחסי ציבור)