אי של שפיות (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

האדמנט נמצא על הגדה הימנית של נהר הסיין בפריז, מרכז הליכה מתחנת הרכבת ראפה, ליון. זהו מרכז יום. חלק מן המרכז הרפאוי הנפשי של פריז הכולל שני מרכזי טיפול נוספים. צוותי טיפול ניידים ושתי חידות נוספות הפועלות במסגרת בית החולים הפסיכאטרי בפריז.
המרכז אינו מקום מנותק, כיון שהוא קשור לכל היחדות הנוספות הפועלות בתחום רפואת הנפש בפריז. גם המטופלים וגם המטפלים עוברים ממרכז אחד לשני לפי הצורך. כל אחד יכול להרכיב את מפת הטיפולים שלו ולמצוא את הפתרון שלו במסגרת סוגי הטיפול השונים המוצעים.
זהו מבנה עץ גדול, 650 מטר מרובעים עם חלונות גדולים הפונים אל נהר הסיין. מתכנני המרכז, הארכטקטים של הסיין, עבדו בשיתוף פעולה הדוק עם הצוות הרפןאי וגם עם מטופלים.

המרכז נפתח ביולי 2010.
הוא משמש את תושבי ארבעה האיזורים הראשונים של פריז. יש מטופלים המבקרים במרכז מדי יום, אחרים מפעם לפעם. המטופלים הם מגילאים שונים ומרקעים חברתיים שונים.
הפעילות מתחילה בארוחת בוקר משותפת, ומפגש יום שני להתחלת השבוע, המטופלים יכולים להעלות את הנושאים שהם רוצים לדון בהם ולטפל בהם. הם דנים בדברים החדשים שקרו להם דנים בפעילות עתידית , כמו ההליכה הקרובה למופע תיאטרון, בואם של אורחים חדשים, רכיבה על אופניים ביער, הליכה לתערוכה או לקונצרט.
הצוות הטיפולי מורכב מאחים ואחיות, ממוחים לחינוך וחינוך מיוחד, פסיכולוגים, פסיכיאטר ואף מזכירה אחת.

המרכז מארח מרצים שונים המגיעים מרקעים ותחומים רבים ומגונים. חיי היום יום במרכז נבחנים בקפדיה והמטופלים והמטפלים מוזמנים לבנות את סדר היום בצוותא.

תהליך הריפוי הוא הנושא המרכזי של המרכז וייחדו הוא בכך שכל אחד יכול לטול בו חלק ולהציע את הצעותיו ללא קשר למעמדו המקצועי, או הכשרתו ותחום לימודיו. זו פעולה משותפת של המטופלים והמטפלים.
סדנאות רבות מתקיימות במקום, סריגה, מוסיקה, קריאה, כתיבה, יש במקום מועדון קולנוע , סדנאות רישום וציור ועוד. אבל כמטופל אתה יכול להגיע למקום רק כדי לבלות את בו היום, לשתות קפה, להתרווח ולהרגיש שאתה רצוי . מטרת מרבית הסדנאות היא לא לצור מיומנות כל שהיא אלא לצור עבור המטופלים סיבה לצאת מן הבית. לעגן מחדש את הקשר שלהם עם העולם

המחשבה מאחורי דרך הטיפול הזו היא שכל הפעילות הזו , חוגים, מפגשים, יצואת מאורגנות, שיחות מסייעות לחיזוק
האדמנט הוא מועדן תירפויטי, המוציא עיתון מדי פעם, תחנת רדיו רשתית, ניוזלטר חודשי, ספריית מדיה, להקה מוסיקלית עם מערכת סאונד, בצד קולות הספינות החולפות לצד המרכז. (מאת יחסי ציבור)

התחלתי לחשוב עליו לפני 15 שנה עוד לפני שהאדמנט הפך למרכז. נשארתי בקשר עם הפסיכיאטרית לינדה דה סיטר , איתה שיתפתי פעולה הסרט ב שנת 1995, שעסק בקלינקה הפסכיטרית לה בורד, הקמת המרכז הזה היתה אז בהתהוות. במשך חודשים חבורה של מטפלים ומטופלים התקבצו לצד ארכיטקטים והניחו את היסודת למרכז. ומה שנראה כמו חלום אוטפו הפך למציאות.
שנים אחר כך , לפני כשבע או שמונה שנים בקרתי במקום. הוזמנתי לדבר על עבודתי במסגרת מועדון המתקיים במקום בימי שישי בספריה. 6=7 פעמים בשנה. הם מזמינים סופר, מוסיקאי , אוצר תערכות, פילוסוף , נשים וגברים.
באותו יום שוחחתי עם קבוצה של אנשים שהתכוננה לבואי וצפתה בסרטים שלי, ום לא הפסיקו לשאול שאלות ולאתגר אותי מראשית ימי כיוצר סרטים, קיימתי מפגשים של שאלות ותשובת עם קהל הצופים, הפעם חזרתי מן המפגש הזה מלא התרגשות, ענין ותחושת התחדשות. ועם רצון אז לעשות סרט נוסף על עולם הפסיכאטריה. כמה מן המטופלים והמטפלים הציבו רף מאד גבוה כך שנזקקתי למספר שנים לפני שחזרתי לשם וגם בגלל שהייתי עסוק בפרויקט אחר.
תמיד נמשכתי להתעסק בעולם הזה, זהו עולם מטריד מצד אחד ומאד מסקרן. זה עולם שתמיד מאיר גם עלינו . עולם שהוא מעין זכוכית מגדלת ומראה מגדילה על האנושות בכללה. ועבור יוצר קולנוע זה מרחב אין-סופי. (מאת יחסי ציבור)