דיסקו בוי (2023) למקצוענים: איך צולם, פרסים, הצלחה, טריויה, ציטוטים, פסקול

רצתי לעשות סרט מלחמה במשך זמן רב, סרט בו יראו גם את הצד השני, שהוא לא רק אויב או קורבן. זה היה פרויקט יקר ומסובך לסרט ראשון . עברו עשר שנים מאז ראשית ימי הכתיבה, התחקיר, ומציאת המימון. יחד עם זאת הסרט נשאר מאד קרוב למה שדמיינתי בראשית הדרך. בבסיסו זהו סרט על תהליך של שינוי, מטמורפוזה. על החיבור עם האחר שמוביל מן הסתם לאיזה סוג של אוטופיה. הרעיון צמח ממפגש עם רקדן במועדון שאמר לי שהוא היה קודם חייל. זה רדף אותי בגלל הניגוד הגדול בין שתי המציאויות הללו. בשתיהן עלייך לקיים דיסציפלינה קפדנית חזקה.
מצד אחד מענגת ומצד שני מצריכה כוחות חזקים מאד. אתה מגיע בסופו של יום מותש לגמרי. ומזה נולדה דמותו של אלכסיי, חייל שהפך לרקדן. מגשים חלום שהיה גם האויב הגדול שלו.

בחרתי למקם את דמותו של ג'ומו, הדמות השניה, כלוחם מתנגד משטר בניגריה, כיון שהמאבק שם עורר בי עניין כבר 15 שנה. כל סרטי הקודמים עסקו במאבק . וג'ומו דוחף את עצמו למעשי אלימות ולעולם אלים למען מטרה שהוא חשוב שהיא צודקת. הסרט לא עוסק בהיסטוריה של המאבק לשחרור הדלתא של ניג'ר. בתחילה זה היה מאבק לא אלים. אחד ממנהגיו מת בכלא. לאחר מותו הקבוצה שינתה את הדרך שלה, היא התחמשה והחלה לבצע פעילות קומדו, חטיפות, דרישת כופר, בהשראת המאפיה.. נולדתי וגדלתי בטרנטו ,העיר בדרום איטליה, בירת המחוז, אני לוקח אותה איתי לכל מקום, כל הזמן, לטוב ולרע. היא מופיעה בסרט בצורת בתי החרושת של הדלתא של ניג'ר. בהרס של הסביבה.

יש בסרט משפט שאומר הגיבור למגייס של ליגיון הזרים. " מי שמפחד נשאר בבית" וזה מסכם את הדמות ואני מרגיש שזה גם מתחבר אלי. גם אני לא חי בארצי כבר שנים רבות ולא רציתי להתייחס לעובדה הזו בדרך ראליסטית. אלה להקצין את זה דרך הסיפור הזה.
המילה פספורט, היא המילה הראשונה שאתה שומע בדיאלוג בסרט . אבל "דיסקו בוי" הוא סרט ללא פספורט , הוא נוצר ביד אנשים שמגיעים מ 15 ארצות. אולי. שחקנים וצוות. מרבית השחקנים לא משחקים בשפת האם שלהם. זו החלטה אמנותית שנותנת סוג של מוסיקליות לסרט ומגדירה את הזרות דרך השימוש בשפה.

בחרתי בפרנץ רוגובסקי כיון שראיתי אותו בתפקיד משנה בסרט הגרמני "ויקטוריה", של סבסטיאן שיפר. שם הוא הביא למסך פרץ של אלימות ואנרגיה, הוא הצליח להימנע מליפול לקלישאת. הוא שחקן שמביא את כל כולו, משחק מקצה הראש לקצות אצבעות הרגליים. הוא רקדן, הוא מגיע מקרקס והוא מביא את זה למסך.
הסיפור של מור אנדאיינה הוא מורכב הרבה יותר, הוא הגיע כנער לאירופה בסירה, הא נתפס והוחזק במחנה מעצר בלוב, שהופעל על יד ניגרים. זו הסיבה שבתחילה הוא לא רצה לגלם את התפקיד. דמות של אדם בעל אזרחות כמו אלו שעינו אותו בשבי. שוחחתי איתו ארוכות. גיליתי אותו בסרט דוקומנטרי שנתנו לי המפיקים האיטלקיים שלי, בו ניתנו לכלואים במחנה מעצר בסיציליה טלפונים שיצלמו את עצמם. מיד הבחנתי שהוא שונה. אני קורא לו "המשורר". בתחילה חשבתי לתת לו תפקיד קטן יותר, אבל כשגילתי את העוצמה שלו יחד עם הפגיעות והצלקות נתתי לו את התפקיד של ג'ומו. (מאת יחסי ציבור)