29 בספטמבר 2026 בשעה 19:00

"דיגר" – ביקורת: מושקע ולוקח את הזמן

"דיגר". טום קרוז.

"דיגר" היא סאטירה בכיכובו של טום קרוז. סאטירות הן לרוב בצורת מערכונים, כלומר בפורמט קצר. "ד"ר סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק, שהסרט שואב ממנו לא-מעט השראה, הוא בן 95 דקות, בעוד "דיגר" הוא שעתיים ו-8 דקות. כנהוג בסאטירה, ההתנהלות הולכת ומקצינה, נעשית יותר ויותר מוגזמת.

זהו הסרטו השמיני של הבמאי אלחנדרו ג'י. אינארטו, שביים את "אהבה נושכת", "בבל", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" מ-2015, כשעל שני האחרונים הוא זכה באוסקר, ומאז עשה רק סרט אחד בלבד שלא היה מוצלח ("בארדו").

אין רגע בלי טום קרוז, תחת מעטה איפור כבד, בתפקיד דיגר רוקפלר, איש נפט טקסני עשיר מאוד שבעקבות פיצוץ באחת האסדות שלו יש סיכוי לאסון טבע עולמי ומתים רבים. דיגר הוא איש מקושר, כל כך מקושר שנשיא ארה"ב (ג'ון גודמן, שנראה עכשיו רזה מקרוז כדיגר) וחברי ממשלו מגיעים לאחוזה שלו כדי לדון במשבר המתהווה. הסרט מלא בשחקני משנה שהם פרצופים מוכרים (בעבר קראו להם "שחקני אופי") כמו מייקל סטולברג, ריז אחמד, ג'סי פלימונס וסנדרה הולר, שלא מקבלים הרבה מקום מפאת גודלו של קרוז; לדמות של בורן גורמן, למשל, בטוח היה תפקיד עם יותר …תפקיד בשלב כלשהו.

לזכותו של הסרט שהוא לוקח את הזמן שלו ולא ממהר, עם קטעים ארוכים וטייקים ארוכים, שהעיצוב מושקע (לפעמים מרהיב), שהמשחק טוב, הרצינות של הנושא והגיחוך של הגברים המנהיגים. יש מרכיב מהותי בסרט שבמשך הרבה זמן לא ברור למה הוא נועד ובשביל מה היה צריך אותו, ובמקרה הזה אולי לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן בשביל לפצח את זה.

עמנואל לובצקי, צלם מהולל והיחיד בהיסטוריה שזכה באוסקר שלוש שנים ברציפות (על "כוח משיכה" לפני שזכה על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש"), כל כך מעורב בסרטיו של אינארטו שהוא כבר מקבל קרדיט של מפיק. הפעם בחר לצלם את הכול מזווית נמוכה, אז אפשר לראות את כל הקירות מאחור וגם תקרות מיוחדות, אך לא לגמרי ברור למה זה נועד, אולי כדי להפוך את הכול למוקצן ומגוחך (אבל בשביל זה יש את הדמויות, העיצוב וההתנהלות). המוזיקה של המוזיקאי קוסמוס שלדרייק, שזה הסרט העלילתי הראשון שהוא מלחין, מיוחדת, שונה, מציקה, ועובדת טוב רק לפרקים.