"כשהאור נשבר". אלין האל, קטלה ניאלסדוטיר.
"כשהאור נשבר" הוא סרט איסלנדי שלאורך חלקים גדולים ממנו מישהו בוכה, וזה גרם לי לחשוב כמה עצוב מצב הקולנוע שסרט כזה מוקרן מחוץ לכיתת אוניברסיטה כתרגיל, על כך שהשקיעו בזה כסף, שמפיצים אותו בעולם, שהוא התקבל לפסטיבל קאן. איך יודעים שזה סרט אמנותי? יש אין-סוף טייקים ארוכים שאפשר היה לקצר לעשירית מאורכם ולקבל את אותו אפקט – ללא השעמום, העייפות, הטרחנות, הפלצנות והפוזה.
"כשקיץ הופך לסתיו". ז'וזיאן בלאסקו, הלן ונסן.
"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא סרט דרמה צרפתי של התסריטאי-במאי הפורה פרנסואה אוזון. ארבעים הדקות האחרונות הרבה פחות טובות מהשעה הראשונה ובסופו של דבר אפשר להדביק את השורה התחתונה שזה סרט שאפשר לראות.
הסרט מתחיל נהדר, בתיאור סיפור פשוט למדי על אנשים והיחסים ביניהם, בקצב שקול מתאים ונכון. מישל חובבת החצאיות (הלן וינסן, ילידת 43', שהיתה מועמדת לסזאר על הסרט), אישה בערוב ימיה, מתגוררת בכפר קטן ושקט בחבל בורגונדי.
"משימה בלתי אפשרית 8: חשבון סופי". היילי אטוול, סיימון פג, טום קרוז, גרג טרזן דיויס, פום קלמנטיף.
"משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" הוא הסרט השמיני (והאחרון?) של טום קרוז כאית'ן האנט שמוביל צוות שלוקח על עצמו משימות בין-לאומיות. הסרט הקודם בסדרת הסרטים, שהחלה ב-1996, נקרא "נקמת מוות- חלק 1" אך הוא לא הצליח כמו שלושת הסרטים שלפניו, אז הסרט הנוכחי אינו חלק 2 על אף שמדובר בהמשך ישיר למה שקורה בו. הפעם מדובר בסרט הארוך והגרוע ביותר בסדרת הסרטים המצליחה. חבל שקרוז דבק בכריסטופר מקוורי, שכתב וביים את כל הפרקים האחרונים, ולא חזר לברד בירד (שביים את הסרט הרביעי, הטוב מכולם) או ניסה מישהו אחר שירענן את הסגנון.
"התיאוריה של מרגריט". אלה רומפף.
"התיאוריה של מרגריט" הוא סרט דרמה צרפתי (שאינו עוסק בצייר הבלגי) אודות מתמטיקאית בת עשרים וחמש, שכל חייה הם משוואות מתמטיות מורכבות שממלאות מספר לוחות גיר גדולים. רוב האנשים לא מבינים את השפה המתמטית שבה משתמשים ובכל זאת הסרט מעניין בזכות הדמות הראשית שלו.
למרגריט אין חברים, תחביבים, זווית הראייה שלה צרה ונעה בהיגיון שהיא מכירה ממספרים והוכחות מתמטיות. היא ניצבת לפני נקודת מפנה חשובה בקריירה שלה.
"טווס". אלברט שוך.
אפשר להגדיר את סרט הביכורים "טווס" של הבמאי הגרמני ברנרד ונגר בתור קומדיה שחורה, ובאופן ספציפי יותר – כיצירה שנעה בין ההומור הביזארי של נייתן פילדר ("חזרה גנרלית") לסגנון הבימוי המנוכר של רובן אוסטלונד. "טווס", שהוצג בפסטיבל ונציה 2024, מאכזב בעיקר כי הוא מונוטוני למדי ולא מספיק מורכב.
גיבור הסרט מתיאס (אלברט שוך) עוסק במשלח יד מעניין – הוא משכיר את עצמו כבן לוויה לכל מי שידו משגת לשכור את שירותיו. בזכות עבודתו הוא מגלם מגוון רב של תפקידים, החל מהתחזות לבן של אבא מאוד עשיר, וכלה בווכחן לעת מצוא שמתאמן בוויכוחים עם אישה הנשואה לבעל עצבני.
"ת'אנדרבולטס". פלורנס פיו, דיויד הרבור.
"תאנדרבולטס" הוא סרט פעולה קליל ומבדר ולא קר, דבר שהפך לנדיר בהרבה שנים האחרונות, והוא הטוב בסרטי "מארוול" ("איירון-מן", "שומרי הגלקסיה") מזה זמן רב.
אחרי "הנוקמים: סוף המשחק" מ-2019 "מארוול" נקלעו לבעיה. רוב הסרטים שלהם לאחר מכן לא התקרבו להצלחה שלו, כולל "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא" מהשנה; הבעיה לא היתה נעוצה רק בכוכבי הקולנוע שהחוזה שלהם הסתיים (חלקם הפכו לכאלה בזכות סרטי "מארוול"), גם התוצרת שהופקה הצליחה להיות עוד פחות מעניינת, מלהיבה ומבדרת מהסרטים שקדמו להם.
"המערכה השניה". רפאל קוונרד, ליה סיידו.
"המערכה השניה" של קוונטן דופייה, אשר פתח את פסטיבל קאן 2024, מגיע למסכים בישראל וסביר להניח שיפצל את קהל הצופים, כמו כל יצירותיו הקודמות של הבמאי הצרפתי. מי שמתחבר לסגנון האולטרה ביזארי/נונסנסי שלו, יהנה כנראה גם מיצירתו החדשה, ומי שמחפש מהות ריאליסטית כלשהי, סביר שיעקם את האף.
לדויד (לואי גארל) יש חברה בשם פלורנס (ליה סיידו) והיא מאוהבת בו, אבל הוא לא מאוהב בה, אז הוא רוצה לסדר אותה לחבר הטוב שלו ווילי (רפאל קנאר) שבתורו, חושד שיש פה עוקץ כלשהו שנועד לדפוק אותו.
"תיק שחור". מייקל פסבנדר.
"תיק שחור" הוא סרט ריגול מותח טוב של סטיבן סודרברג. לא מדובר בסרט פעולה נוסח ג'יימס בונד או "משימה בלתי אפשרית" עם מרדפים רגליים, קרבות פיזיים ובריחה ממטר יריות קולני אלא בעלילה שמתרחשת בעיקר בתוך משרדים ובארוחות ערב ביתיות. הוא עשוי מצוין, מעניין, משעשע (הומור הפך למצרך נדיר בימינו).
מייקל פסבנדר וקייט בלנשט -שני שחקנים שתמיד משחקים מעולה- מגלמים את ג'ורג' וקתר'ין, זוג נשוי שעובד באותה סוכנות ביון ממשלתית באנגליה. על ההתחלה מקבל ג'ורג' הודעה שיש חפרפרת בסביבתו ועליו למצוא במי מדובר. תחילה חששתי שזה יהיה דומה ל"החפרפרת" על פי ספרו של ג'ון לה קארה, שבגרסה מ-2011 גארי אולדמן גילם את ג'ורג' סמיילי – ושמחתי להתבדות.
"שלושת המוסקטרים – חלק ראשון: דארטניאן".
"שלושת המוסקטרים: דארטניאן", הגרסה הצרפתית הקולנועית הראשונה זה עשרות שנים לספרו המפורסם של אלכסנדר דיומא, הוא סרט יוצא מן הכלל, מלהיב, מרשים, אחד הטובים ביותר שהוקרן בארץ בקולנוע מזה זמן רב, וכדאי מאוד לראותו בקולנוע. חשוב לדעת שהסרט נגמר עם הכתובית "המשך יבוא", וההמשך צפוי להיות מוקרן בארץ בקיץ; בצרפת הוקרן החלק הראשון בפסחא 2023 והחלק השני בחג המולד 2023, אז נצטרך לחכות פחות זמן מהם לסרט השני.
יש סיבה שחוזרים ומעבדים את הספר הקלאסי. יחד עם המחזה "סרנו דה ברז'רק", יצירתו של אלכסנדר דיומא היא אחת מאבני הדרך בתרבות הצרפתית, שמרבים להזכיר ולצטט. כולם מכירים את המוטו "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם" ואת המונח "שלושת המוסקטרים" שמודבק בקלות רבה לכל שלושה שעושים משהו יחד. ההצלחה הגדולה של הספר הובילה לספרי המשך.
"אלטו נייטס". רוברט דה נירו.
הבמאי הותיק בארי לוינסון ("איש הגשם", "באגסי") משלב כוחות עם התסריטאי ניקולס פילג'י ("החבר'ה הטובים", "קזינו") ליצירת סרט מאפיה נוסף "אלטו נייטס", שאמנם מהנה למדי לצפיה אבל נטול ערך של ממש, ויתאים בעיקר לכאלה שרוצים עוד קצת מאותו דבר.
עלילת "אלטו נייטס" מגוללת את היריבות בין שני המאפיונרים הידועים (והאמיתיים) ויטו ג'נובזה ופרנק קוסטלו (שניהם בגילומו של רוברט דה נירו) שבצעירותם היו חברים ובהמשך נפרדו דרכיהם והם הפכו להיות יריבים מרים שאינם מצליחים לבטוח אחד בשני. כשויטו מוציא חוזה על פרנק, העניינים מתחילים לצאת משליטה ופרנק מנסה לחלץ את עצמו בשלום מהסיטואציה שנכפתה עליו.
"מכירה פומבית". לואיז שבילו.
"מכירה פומבית" הוא סרט דרמה צרפתי, שמתרחש בעיקר בפריז, עם אוסף דמויות מקוריות ומאופיינות היטב שאותן מגלמים שחקנים בטבעיות יוצאת מן הכלל.
השלד של הסיפור הוא יצירת אמנות של הצייר האוסטרי אגון שילה שנחשבה לאבודה ומגיעה לידיעת בית מכירות פומביות בפריז (בעל שם שמזכיר את סותבי'ס), שחושד ומשער שמדובר בזיוף. אבל זה כמעט רק תירוץ כדי להציץ לחייהן של מספר דמויות המעורבות בפרשה: אנדרה מאסון, מנהל המחלקה הבין-לאומית של בית המכירות הפומביות; אורור, העוזרת שלו; חברי הנהלה של בית המכירות הפומביות; ברטינה, אשתו לשעבר של אנדרה (ליה דרוקר); מרטין, צעיר שמתגורר עם אמו במולהאוז (קרוב לגבול של צרפת עם גרמניה ושוויץ), חבריו וסוזן, עורכת הדין שלהם.
"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור".
הסרט זוכה פרס הגראנד פרי של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של הבמאית ההודית פאייל קפדייה, עוסק בניגודים: העיר לעומת הכפר, ההינדי לעומת המוסלמי, השמרנות לעומת המודרנה. אבל הוא מאכזב משום שיש לו עלילה דלה ואין לו אמירה מקורית כלשהי.
ראשית כדאי להבהיר כי "כל מה אנחנו מדמיינים כאור" הינו קו-פרודוקציה צרפתית-הודית-הולנדית-לוקסמבורגית-איטלקית והעלילה עוקבת אחר פראבה ואנו, העובדות כאחיות בבית חולים במומבאי ונמנות על המיעוט המאלאיילי.