"האודיסיאה". מאט דיימון.
"האודיסיאה", סרטו החדש של כריסטופר נולאן, כולל את כל המרכיבים המוכרים מסרטיו. מי שאוהב אותו יאהב את הסרט הזה, ומי שפחות התלהב מ"האביר האפל" או מ"התחלה", יקבל תחושה דומה מהעיבוד שלו לאפוס של הומרוס מלפני הספירה.
מאט דיימון מוצלח כאודיסיאוס, אבל הסרט בכלל מתמקד בחלקו הראשון בבנו טלמכוס (טום הולנד). לשחקנים מוכרים רבים יש תפקידים מצומצמים, די חד-ממדיים: שרליז ת'רון, רוברט פטינסון, סמנת'ה מורטון, לופיטה ניונגו.
"ההזמנה". אדוארד נורטון, פנלופה קרוז, סת' רוגן, אוליביה ווילד.
"ההזמנה" הוא סרט דרמה מצחיק המבוסס על הסרט הספרדי "השכנים מלמעלה", שהוקרן בארץ באוגוסט 2022. אפשר לומר שזהו פיתוח שלו, מכיוון שהגרסה האמריקאית ארוכה מהמקורית ב-25 דקות, והיא מוצלחת יותר.
אנג'לה (אוליביה ויילד, שגם ביימה) ובעלה ג'ו (סת' רוגן) גרים בדירה בסן פרנסיסקו ועומדים לארח זוג שכנים מהבניין שלהם: פינה והוֹק (פנלופה קרוז ואדוורד נורטון). ג'ו היה מעדיף לבטל, אבל כשהוא מבין שאין ברירה אז הוא מחליט לעלות טענות שיש לו בפני זוג השכנים, לחרדתה של אשתו. גם לזוג המתארח יש אג'נדה מעבר לרצון לראות את תוצאות השיפוץ הארוך שנעשה בדירת השכנים.
"מה שמחבר בינינו". ולריה ברוני-טדסקי, סזאר בוטי.
"מה שמחבר בינינו" הוא סרט דרמה צרפתי שהיה מועמד השנה ל-8 פרסי סזאר, כולל לשחקנית ראשית ולשחקן ראשי, וזכה על הסרט הטוב ביותר(!), תסריט מעובד ושחקנית משנה (וימלה פונס, שמגלמת את רופאת הילדים).
סרטים צרפתיים נוהגים להתרחש בפריז או בכפר קטנטן, אז נחמד לראות עיר אחרת לשם שינוי, רֶן במקרה הזה.
בקטע הראשון ססיליה ובעלה אלכס דופקים על דלת הדירה של סנדרה, השכנה שלהם, כדי להשאיר אצלה את בנם אליוט בדרכם לבית החולים כי סיסיליה עומדת ללכת את בתם לוסיל.
"המכוון". ליאו וודול.
"המכוון" הוא סרט דרמה עם דמות ראשית מעניינת וטובה, אבל גם חלקים רבים שאינם משתלבים בהרמוניה מושלמת, וסיבוך אחד יותר מדי לקראת הסוף.
ניקי (ליאו וודל, מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" וסרט בריג'יט ג'ונס הרביעי ונקווה שהאחרון אך יש סיכוי שנראה את סבתא בריג'יט ג'ונס מתאהבת בשנות ה-70 לחייה) סובל מהיפראקוזיס, רגישות יתר לרעש, אז באופן טבעי הוא מתגורר בעיר ניו יורק, אחת הערים הרועשות בעולם (וידאתי, האינטרנט מסכים). ניקי עובד עם הארי הורוביץ (דסטין הופמן בתפקיד משנה קטן) כמכוון פסנתרים
"צעצוע של סיפור 5".
"צעצוע של סיפור 5" מגיע לבתי הקולנוע 31 שנה לאחר ש"צעצוע של סיפור" (1995) היה לסרט הראשון באורך מלא שנוצר כולו במחשב. מאז הפכו וודי ובאז שנות-אור לדמויות מוכרות ואהובות וכיף לראות אותם ואת שלל דמויות הצעצועים האחרות בהרפתקה נוספת, גם אם היא פחות מוצלחת מאלו בשלושת הסרטים הראשונים. הסרט טיפונת מתיש אך צפוי להיות הצלחה ענקית וסרט נוסף בסדרה הוא רק עניין של זמן.
בסרט השני (הטוב ביותר בסדרה) הוצגה דמותה של ג'סי הבוקרת (ג'ואן קיוזאק), והפעם היא תופסת את מרכז הבמה. היא ושאר הצעצועים, מלבד וודי וחברתו בו-פיפ, שייכים לילדה בוני, שמתקשה לתקשר עם בנות גילה.
"התגלית". אמילי בלאנט.
"התגלית", סרטו החדש של סטיבן ספילברג, עשוי מצוין. ספילברג בן 79 ועדיין יש לו כישרון ויכולות לביים, אך זה כמו זמר מעולה שמבצע שיר לא טוב.
אחד החלקים החשובים בקריירה של שחקן הוא לדעת לבחור תסריטים. זו חולשתו הגדולה של ספילברג בעשרים השנים האחרונות. התסריטים אינם מספיק טובים, או שיש בהם פגמים רבים מדי.
"אובססיה". מייקל ג'ונסטון.
במהלך חמש השנים שאני כותב ביקורות לאתר, היו הרבה סרטים שאהבתי והרבה סרטים שלא אהבתי, אבל טרם יצא לי לכתוב על סרט שנכשל בכל פרמטר ובכל קטגוריה כמו "אובססיה": שחקנים נטולי יכולת וכריזמה; תסריט לא מקורי ובוודאי שלא אמין, אפילו ברמה בסיסית מינימלית; סאונד מיקס גנרי לסרטי אימה הוליוודים, כולל כל הג'אמפ-סקרז הטיפוסיים לסרטים, שאינם מספיק אפקטיביים בפני עצמם – וכל אלה הופכים את הסרט למגוחך ומשעמם.
"צבעי הזמן". סוזן לינדון.
"צבעי הזמן" הוא סרט דרמה צרפתי שאפתני ששוזר יפה שתי עלילות בהפרש שנים גדול. בזכות העלילה שמתרחשת במאה ה-19 הסרט היה מועמד לסזאר לעיצוב אמנותי ועוד יותר בצדק לתלבושות. הסרט מתאים לקהל מבוגר (או למבוגרים בנשמתם), אוהבי סרטים צרפתיים, אמנות ופריז.
"אנדריי הוא אידיוט".
"אנדריי הוא אידיוט" הוא סרט תיעודי אמריקאי מצחיק ועצוב, אשר יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב 2026. סרטים תיעודיים אחרים ידועים בכך שהם עוסקים בנושאים רציניים -שלא לומר מדכאים- וגם הנושא של "אנדריי הוא אידיוט" לא נשמע מעורר חיוך, אולם בזכות האדם שבו עוסק הסרט, יש גם רגעים קלילים ומצחיקים.
אנדריי הוא אנדריי ריקרדי, איש פרסום מסן פרנסיסקו, שבגיל 52 אובחן עם סרטן סופני. הסרט מתעד את חייו לאחר האבחון, וחלק חשוב שלו הוא תשדיר עידוד לבדיקות קולונסקופיה, אך הוא לא היה מעניין ומוצלח לולא היה אנדריי אדם מיוחד ומעניין, שמתמודד עם הכול עם חוש הומור טוב.
וכן, אפשר וצריך היה לקצר את הסרט. הקטע סביב הפרטיות של אביו של אנדריי, למשל, הוא חביב אך יותר רעיון נחמד מאשר הכרחי לסרט.
"שטח אפור". ג'ייק ג'ילנהול, הנרי קאוויל.
סרט פעולה שטחי ויעיל יכול להיות בידור נהדר, צריך גם כאלה, אך "שטח אפור", סרט הפעולה שכתב וביים גאי ריצ'י, הוא כמו שקית מיני של חטיף מלוח (35 גרם). הוא חולף מהר ועשוי טוב אבל כבידור הוא לא מספיק מבדר; הוא ממלא לרגע חור, מקבלים טעם של משהו ואין הרגשה של שובע, ואחרי כשעה לא זוכרים בכלל אם אכלתם או לא.
אייזה גונסלס מובילה את הסרט ומתחילה את הסרט עם קריינות ("קוראים לי …", כאילו זה חשוב שתגיד את זה או שלא היינו מגלים את שמה אחרי זה), ומספקת הסברים אין-סופיים למה שקורה. וזה נשמע יותר מסובך ומורכב ממה שזה, והפרטים ממש לא חשובים.
"משמרת מאוחרת". לאוני בנש.
"משמרת מאוחרת" הוא סרט דובר גרמנית שהיה נציג שוויץ לאוסקר האחרון, ונועד כנראה רק לגרום לצופים להעריך אחיות בתי חולים, במקרה ומעולם לא הייתם מאושפזים, ביקרתם מטופל או ראיתם פרק של סדרה רפואית כלשהי.
שם הסרט במקור הוא "גיבורה" וזוהי פלוריה (לאוני בנש, "חדר מורים" הגרמני; איפה היא תעבוד בסרטה הבא?), שמופיעה בכל קטע וקטע בסרט, פרט לדקה לקראת הסוף.
לחצו לקריאת הכתבה המלאה »
"האחות המכוערת". ליאה מירן מימין.
"האחות המכוערת" היא אדפטציה נורווגית אלטרנטיבית לסיפורה של סינדרלה, המשלבת בין אימה לקומדיה שחורה ונעה באיזורים שבין פנטזיה אפלה לגרוטסקה מקברית. לפעמים משעשעת, לפעמים מטרידה, אבל בטוח שאף פעם לא משעממת ולא קלישאתית.
לרבקה האלמנה יש שתי בנות- אלווירה ואלמה. היא מתחתנת עם אוטו האלמן, לו יש בת אחת, בשם אגנס.גם רבקה וגם אוטו מגיעים לנישואים האלה בהנחה שהצד השני הוא אמיד ובעל עושר, רק כדי לגלות שלא כך הוא הדבר ושמדובר בתפרנים גמורים. אגנס מתייחסת בהתנשאות אל רבקה ובנותיה בשל הסטטוס החברתי הנמוך שלהן לעומת שלה ושל אביה, אולם לאחר מותו של האב, המצב מתהפך ועכשיו זאת רבקה והבנות שלה שעושות ככל העולה על רוחן בטירה שהוריש להן הנפטר ומחזירות לאגנס כגמולה.