הדרמה הקומית "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" של אריק לובצקי, התחדשה בקדימון רשמי לקראת העליה לאקרנים בעוד כחודש (15.12). הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, וזכה לתגובות לא אוהדות מקרב המבקרים. יתרה מזאת, הפסטיבל עצמו ספג תגובות רעות השנה בגלל בציר הקולנוע הישראלי שהקרין, בו גם "סימיקו". יש שהרחיקו ותהו האם הקולנוע הישראלי מאבד גובה, ואם כך הדבר למה לא לקיים בפסטיבל חיפה תחרות עולמית במקום תחרות מקומית. אמנם לא הכל תלוי על "סימיקו", וגם טרם ראיתי אותו, אבל מדוע שנה בה סרט שקטף את פרס אופיר המרכזי הביא למעלה מ-250 אלף צופים לבתי הקולנוע, נחשבת לשנה חלשה? הרי מה שחשוב באמת אינו שהמבקרים יאהבו את הקולנוע, אלא שהקהל הרחב יפקוד את בתי הקולנוע. ול"סימיקו" יש נתוני פתיחה שעשוים לדחוף אותו להביא קהל: שחקנים צעירים ואהובים (פלוס המבוגר האהוב מ"הבורר") וז'אנר קומי. אבל רק אחרי צפיה אדע האם הוא גם מוצלח מספיק כדי למשוך מספיק קהל, כמו שעשה "הערת שוליים" (במפתיע יחסית, בעיני).
עלילת הסרט מספרת על סימיקו הקטן (ציון ברוך) שעובד בחומוסיה השכונתית ועומד להתחתן עם גננת בפעוטון לחוצת-חתונה מחשש 'לאחר את הרכבת' (נטע גרטי). היא מתכננת להם את חתונת המאה, אולם הוא חולם לעשות סרט שובר קופות על רומן בין נערת ליווי לבחור תפרן, שהתאהב בה, ומנסה להחזיר אותה למוטב. ליל קיץ חם בחומוסיה של ג'קי (אורי גבריאל) ההרפתקה יוצאת לדרך, וכל השכונה נרתמת לעזרתם.