שלושת הסרטים המרכזיים בפסטיבל דרום 2009 יזכו בפרס דרום לקולנוע ישראלי – פרס כספי שיתחלק בינהם ויעמוד על 20 אלף ש"ח לכל סרט. הסרטים הזוכים הם "הבודדים" של רנן שור, "עג'מי" של ירון שני וסקנדר קופטי ו"ציון ואחיו" של ערן מירב. חבר השופטים שבחר את שלושת הסרטים הם גם מארגני האירוע: ארז פרי, מנהל התוכנית; אפרת כורם, מנהלת התוכנית הישראלית; והגר סעד-שלום, מפיקת הפסטיבל.
פרס קולנוע דרום לקולנוע ישראלי מתואר כפרס ש"נועד לעודד יצירה ישראלית מקורית המבססת שפה קולנועית יחודית ומעזה לטפל במציאות טעונה ומסובכת בה אנחנו חיים." השופטים נימקו את בחירתם:
"סרטים אלו משמיעים את קולם של אלו שנדחו מהחברה ובאמצעות קול זה הם מבקשים להציע אלטרנטיבה ולחולל שינוי. סרטים אלו מטפלים באופן רגיש וחכם בסוגיות קשות של צעירים הלכודים בתוך מציאות אכזרית שאין בה כל סיכוי ובכולם הגיבורים הראשיים מגולמים על ידי לא-שחקנים (Non Actors)."
לאור העובדה שבשנה שעברה, הצליחו בפסטיבל לבחור זוכה אחד בפרס ("שבעה"), אני לא יכול שלא לנוד באי-נוחות בכיסאי למול המילים הללו. נכון, אין פה באמת תחרות, ועל כן אולי הגיוני שיהיה הבדל מסוים. אבל בעיני רוחי אני מאמין שפרסים צריכים להינתן לזוכים בולטים יותר, ולא לכולם כי כולם היו טובים. תמיד יש משהו בולט יותר אצל אחד. אולי שניים. אבל שלושה, שהם במקרה גם כל האפשרויות שצריך לבחור מבינהן? המשמעות של הפרס נפגעת.
גילוי נאות: לא צפיתי בסרטים, ותמיד ישנו הסיכוי שכל השלושה אכן ראוים.