אריק באנה ורייצ'ל מק'אדמס. מתוך: אשתו של הנוסע בזמן.
מה שיותר גרוע מסרט לא טוב הוא סרט שהיה יכול להיות מצוין, וסיפור האהבה הזה ששואל רעיון מספרי מדע בדיוני, רחוק ממצוין. כמו הספר של אודרי ניפנגר, "אשתו של הנוסע בזמן", שלא קראתי, הסרט מתמקד יותר בנוסע בזמן מאשר באשתו. למדע בדיוני, הרי, יש יותר מעריצים גברים מאשר נשים וקהל היעד העיקרי של הספר הוא נשים, ולכן קראו לו "הנוסע בזמן". רק מי שיסתפק ברעיון הרומנטי שבבסיס הסיפור יצליח ליהנות מהסרט המפוספס הזה.
הנוסע בזמן, הנרי (אריק באנה, "טרויה"), לא נהנה מהמצב שממנו הוא סובל מאז שהוא ילד, שבו ללא כל התראה הוא נעלם מהמציאות שבה הוא חי ומופיע עירום בעבר או בעתיד. בהווה של הסרט הוא פוגש את קלייר (רייצ'ל מק'אדמס, "שם המשחק") שמכירה אותו מצוין (מסתבר שבעתיד הוא יחזור בזמן ויופיע בפניה פעמים רבות מאז שהיתה ילדה).
השניים מתאהבים (לא ברור למה) ומתחתנים, הוא מנסה (בערך) להבין למה כל זה קורה לו, בעוד הוא ממשיך להיעלם ולהופיע בפני קלייר הצעירה ולצבור זיכרונות איתה שלה כבר יש. רוב הזמן קלייר מתמודדת יפה עם מצבו של בעלה, ומקבלת את הדבר בראש פתוח, אולי כי היו לה שנים רבות להתרגל לכך לפני שהוא פגש אותה. הייתי מצפה שגם הוא יתרגל למצב הזה אחרי שנים רבות כל כך שהוא שרוי בו. וכפי שיודע כל מי שראה סרט מסדרת "שליחות קטלנית", נוסעים בזמן בעירום – ובסרט הזה מסתבר שזה בעייתי מאוד.
אריק באנה ורייצ'ל מק'אדמס. מתוך אשתו של הנוסע בזמן.
ההקדמה של הסרט ארוכה מדי ומשעממת: הוא נוסע בזמן והיא מאוהבת בו – אבל אין שום מתח ואין לנו למה לצפות. בהמשך מדלגים מרעיון לרעיון ללא אורך רוח, מבלי שנספיק לעכל מה קורה (סביב התעברותה, למשל), ובחלק האחרון הכול הופך צפוי מדי (הגיעו לאוזני גם לחשושי ניחושים נכונים מאלו מימיני שנהנו מהסרט).
הנרי נוסע בזמן אך מלבד פעם אחת לביסוס השנה שבו הוא נמצא, לא מתייחסים בכלל לחדשות ולאירועים שמתרחשים, ודברים רבים מדי נשארים בלתי מוסברים: הוא נעלם לקלייר אך לא ברור לכמה זמן הוא נעדר ומה הוא עושה בזמן האחר מלבד להופיע עירום באמצע שום מקום, או להופיע בפני קלייר הצעירה באחו ליד ביתה; הוא אומר שהוא לא יכול לשנות את העתיד אך לא ראינו אותו מנסה אפילו פעם אחת; נאמר שהוא חוזר לנקודות קבועות בזמן אך מלבד החורשה הצמודה לאחו שבו מסתובבת קלייר, אין עוד נקודות קבועות שאנחנו רואים (הוא מזכיר אירוע מסוים שאותו הוא ראה מאה פעמים); אומרים לנו מה הגורמים המזרזים את "נסיעותיו" אך לא מראים איך גילו זאת. אילו כל הדברים האלה היו באים על חשבון קטעים רומנטיים, ניחא. הבעיה היא שגם סיפור האהבה ביניהם לא מקבל את המקום הראוי.
התירוץ ש"גם בספר אולי לא מתייחסים לכך" לא פוטרת את התסריטאי ברוס ג'ואל רובין מאחריות. הוא אמור לעבד את הספר לסרט, לא לתרגם אותו ישירות. בעוד שב"רוח רפאים", שעליו זכה רובין באוסקר על התסריט, ראינו את פטריק סוויזי מתרגל להיותו רוח רפאים ודמותה של וופי גולדברג מופיעה רק אחרי ארבעים דקות, כאן הכול מרגיש מזורז, לא שלם ושטחי. המוסיקה הסתמית של מיכאל דנה לא מוסיפה או פוגמת בדבר.
אריק באנה ורייצ'ל מק'אדמס. מתוך אשתו של הנוסע בזמן.
מאז ומתמיד מתקשים בסרטים להראות אנשים מתבגרים ומזדקנים לאורך שנים ללא שימוש בחמישה שחקנים שונים. לזכות הבמאי, רוברט שוונטקה, יאמר שהסרט מצליח לא להיות מבלבל – אנחנו כל הזמן יודעים "מתי" אנחנו למרות שהשינויים במראה של הנרי קטן ביותר. שוונטקה הגרמני, בסרטו השני באנגלית אחרי "הטיסה" עם ג'ודי פוסטר, קיבל את ספר הקלישאות ההוליוודי: הסרט מתחיל ונגמר בחג המולד, וכשזוג שוכב במיטה אחרי קיום יחסי מין השמיכה מגיעה לבתי השחי שלה ולמותניים שלו.
הסרט מסתמך על שני השחקנים הראשיים, שעומדים יפה במשימה: אריק באנה מוצלח ורייצ'ל מק'אדמס מתוקה ומשחקת טוב, בעוד שחקני המשנה הן דמויות רקע שוליות לגמרי; אני לא בטוח שחברה של קלייר אומרת יותר משני משפטים בכל הסרט. שני קטעים שבלטו במיוחד ככמעט נוגעים ללב מוכיחים שהיו כאן האלמנטים והפוטנציאל לסיפור מרגש.
דירוג: 
"אישתו של הנוסע בזמן"
ארה"ב, 2009
107 דקות.
הפצה: פורום פילם, החל מה-20.08.2009 בבתי הקולנוע.
בימוי:
רוברט שוונטקה
תסריט:
ברוס ג'ואל רובין
שחקנים:
רייצ'ל מק'אדמס
אריק באנה
זה סרט שיותר מדבר ל'בנות' מאשר לגברים. אין מה לעשות יש ז'אנר כזה, ו"אשתו של הנוסע בזמן" מבוסס על מצבים פסיכולוגים שנשים יכולות להיות אמפתיות להם.
סרט מקסים. מומלץ בחום