מתוך "סינמה סבאיא", זוכה פרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר 2022. צילום: אלה ברק.
לאחרונה עולים וגוברים הקולות והטענות שהקולנוע, כפי שאנו מכירים אותו, מת וכל מה שנשאר הוא שוברי קופות של מארוול, שהשתלטה כמעט לגמרי על ההכנסות ממכירות כרטיסים בבתי הקולנוע. נטען שמי שמחפש איכות, יכול לפנות לטלויזיה, שם היצירות הבולטות עוקפות את הקולנוע המסחרי, ואולי גם את העצמאי, מבחינת רמת היצירה.
אז אולי הקולנוע מת ואולי ההכרזה הזאת מוקדמת מדי, אבל מה שבטוח הוא שבכל הנוגע לטקס פרסי אופיר, חלון הראווה של הקולנוע הישראלי ב-30 השנים האחרונות, אכן יהיה קשה להגיע נמוך יותר, תרתי משמע, מאשר הלוקיישן שנבחר לשמש כמקלט הזמני של הארוע אתמול – באר ההופעות "זאפה תל אביב", שנמצא מתחת לאדמה בקומפלקס מידטאון במזרח העיר.
בזמן שלבאפט"ה, הסזאר והאוסקר יש לוקיישן קבוע לטקסים, שמשתנה לעיתים נדירות, הרי שאצלנו, טקס האופיר משנה את מקומו בדרך כלל בכל שנה – ובזו אפילו לא הצליחו למצוא אודיטוריום ראוי אחד לרפואה, אז הטקס הועבר אחר כבוד (או בעצם, חוסר כבוד) למרתפי זאפה, מבנה שמשמש להופעות חיות ביומיום ואתמול שימש כקטקומבה סימבולית לגוויה של מה שנשאר מטקס פרסי אופיר.
קשה להבין איך בתקופה שבה הקולנוע הישראלי פורח יחסית (גם אם בשנה- שנתיים האחרונות יש קפאון מסויים), מתקיים הטקס שאמור לפאר את ההישגים הקולנועיים של השנה האחרונה במחתרת, פשוטו כמשמעו.
אם בלוס אנג'לס סוגרים את כל הדאונטאון ביום שבו מתקיים טקס האוסקר ובלונדון, כל לסטר סקוור מתמלא בסלבס הכי לוהטים שיש לממלכה להציע, הרי שבעיר הכי יקרה בעולם, אחרי שפילסת את דרכך בינות לחפירות הקו הירוק/סגול/אדום (מחק את המיותר) של הרכבת הקלה והגעת למידטאון כשאתה מיוזע, אתה מופתע לגלות שאין כל רמז לכך שאוטוטו אמור להתקיים במקום ארוע שחוגג את הישגי התעשיה הקולנועית המקומית בשנה החולפת.
רק כשאתה נכנס בדלת הכניסה של הזאפה ויורד במדרגות הנעות אל מתחת לאדמה, אתה מתחיל להבחין בסימנים מעודדים: פוסטר על הקיר שמאשר לך שאכן הגעת למקום קיומו של טקס פרסי אופיר ושתי עלמות שמכוונות את קהל האורחים אל מקום הישיבה שלהם בתוך הבאר.
"עפולה אקספרס". אסתי זקהיים, צביקה הדר.
הטקס עצמו התחיל בשעה הלא כל כך עגולה 17:34 ונמשך שעתיים וארבע דקות בדיוק. במהלך אותן 124 דקות חולקו פרסים ב-18 קטגוריות תחרותיות (פלוס פרס כבוד ללינה צ'פלין) בשיטת הסרט הנע, עם מעט מאוד קטעי קישור, שבלאו הכי היו ארכאיים, חובבניים ומיותרים להחריד ברובם הגדול. זה התחיל מנאמבר הפתיחה (אם אפשר לקרוא לזה בכלל נאמבר) של עוז זהבי עם יובל שרף ותיקי דיין פלוס שני רקדנים שלא קיבלו קרדיט, שהיו צריכים לשיר ולרקוד על במה קטנטנה שלא מאפשרת תזוזה של יותר מ-3-4 צעדים לכל כיוון. ואם שאלתם, אז גם השיר לא היה משהו, למען האמת זה הזכיר לי איזה שיר של הופה היי מהתכנית שלהם בשנות ה-80 בערוץ הראשון.
משם המשיך למקבץ מערכונים של נלי תגר ושני קליין שניסו לשחזר את הקטעים המביכים ביותר שכביכול יכולים לקרות רק באולמות הקולנוע בארץ, אבל הכתיבה הייתה מאולצת ולא מדוייקת וכל מטרתה הייתה להגיע בסופו של דבר לפאנץ' שכלל מחווה של נלי תגר לדמות שגילמה בסרט שגילה אותה, "אפס ביחסי אנוש". ונגמר בעוד ביצוע, מספר מי-יודע-כמה לשיר "גשם" (זה רק נדמה לי, או שבכל שנה מזמינים מישהו לבצע את השיר הזה בטקס?) מתוך הסרט "עפולה אקספרס" שחגג 25 שנים מאז יצא לראשונה. בכל זאת הייתה בדיחה מצחיקה אחת, של צביקה הדר, שציין שלפני 25 שנה אסי דיין זכה במקומו בפרס השחקן הטוב ביותר, אבל ב"לונג-ראן" הוא נמצא היום במצב טוב יותר מאשר אסי דיין, אז הוא לא מאוכזב.
גם המונטאז' שציין את אנשי הקולנוע שהלכו השנה לעולמם היה ראוי ומרגש, רק חבל שהוא כל כך קצר, אם ממילא אין תוכן איכותי שיבוא במקומו.