ראיון עם דן וולמן, במאי הסרט הישראלי החדש "גיא אוני"

מאת
11 בינואר 2011 בשעה 12:36
דן וולמן עם תמר אלקן, על הסט של "גיא אוני".

דן וולמן עם תמר אלקן, על הסט של "גיא אוני".

הרבה שנות יצירה מאחורי דן וולמן, שיחגוג השנה את יום הולדתו ה-70, והוא רחוק מלסכם את הקריירה שלו. וולמן יוצר סרטים עלילתיים וסרטי תעודה לקולנוע ולטלויזיה מאז שנות ה-1970, ויש לו ניסיון בעיבוד ספרים מצליחים, כולל "מיכאל שלי" על פי ספרו של עמוס עוז ו"תרנגול כפרות" על פי ספרו של אלי עמיר. סרטו "המרחק" זכה בפרס וולג'ין ב-1994, וסרטו התיעודי "אחות זרה" זכה בַּפּרס ב-2002.

הוא כותב, מפיק ומביים את סרטיו, ועם "גיא אוני" הוא לראשונה גם לקח על עצמו את תפקיד המפיץ, כשיביא את הסרט ב-13.1.11 למספר בתי קולנוע בארץ בעצמו, כולל אל יס פלאנט בחיפה, רב חן בראשון לציון, רב חן בפתח תקווה ובסינמטקים של תל אביב, ירושלים וראש פינה (לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע). "גיא אוני", על פי ספרה המצוין של שולמית לפיד, הוא דרמה תקופתית שמתרחשת בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ומספר את סיפורה של העולה פאניה בת ה-17, מערכת היחסים שלה עם יחיאל, אלמן ואב לשניים, והתיישבותם בגיא אוני שבגליל, לימים ראש פינה. לסרט יש אתר אינטרנט, לא דבר שכיח ברשת המקומית, והוא עתיד לעלות ברחבי הארץ בהפצה עצמאית

נתחיל בהתחלה. מתי קנית את הזכויות לספר של שולמית לפיד שיצא לאור ב-1982?

לפני כעשר שנים פניתי אל טומי לפיד ז"ל, שהיה הסוכן של [אשתו] שולמית. רכשתי אופציה וכתבתי תסריט. הגשתי אותו להרבה קרנות, שלחתי למשקיעים וניסיתי לעניין אותם. זה לפני עשר שנים.

מי בסוף הרים את הכפפה?

בסופו של דבר מה שקרה, בערוץ הראשון אהבו את הפרויקט וביקשו לעשות ממנו סדרה לטלויזיה. שולמית ואני התעקשנו על סרט קולנוע, ובסוף החלטנו לעשות משהו משותף, כך שקודם הסרט יצא לקולנוע. צילמתי הרבה חומרים שלא נכללים בסרט. אז המשקיע העיקרי היתה רשות השידור, ומאוחר יותר הצטרפו קרן עמיחי וקרן רבינוביץ'.

הסרט שיוקרן החל מה-13.1 בבתי הקולנוע ברחבי הארץ בן שעה וארבעים וחמש דקות. לקראת סוף השנה תשודר בערוץ הראשון מיני-סדרה בת שישה פרקים. מה ההבדלים העיקריים בין הסרט למיני סדרה?

בפרקי הסדרה יש הרבה דברים שלא מופיעים בסרט כמו, למשל, ביקור של יחיאל בצפת ומערכת היחסים שלו עם התושבים הדתיים של צפת שמתקיימים מכספי החלוקה. [ספוילר]הסרט מסתיים כשהרומנים מגיעים לראש פינה, ובסדרה הרומנים מגיעים ומתחילים לבנות והטורקים לא מאפשרים להם לבנות. הם לוקחים תושבים מהמושבה אסירים ולוקחים אותם לסוריה, ויחיאל נוסע לשחרר אותם. ויש עוד חלקים שלא מופיעים בסרט.[/ספוילר]

האם ערכת שינויים גדולים בעיבוד הספר לתסריט?

הספר מצא חן בעיני. באנגלית אומרים in awe of– המילה "מורא" לא בדיוק מתאימה; אני מרגיש שאני שותף של שולמית לפיד, ולא רציתי לעשות משהו שילך נגד הרוח של הספר. יש בהחלט פרטים בסרט שלא מופיעים בספר. בפגישה הראשונה שהיתה לי עם שולמית אחרי חתימת החוזה היא אמרה לי: "אני רוצה לתת לך את החומרים שאני ניזונתי מהם, את היומנים שנכתבו בשלהי המאה ה-19, חומרים שאני השתמשתי בהם ומהם כתבתי את הספר." כך שאני בחרתי דברים שהיא בחרה לא לשלב בספר, למשל הקטע עם השיח' של ג'עוני ומכירת האדמות. ופרטים נוספים שמצאתי ביומנים ושילבתי בסרט.

לא קל או זול להפיק סרט שמתרחש במאה ה-19, בוודאי לא בארץ. מה היו הקשיים העיקריים בכך?

אנשים אמרו לי: "לעשות סרט שהוא תקופתי, עם תלבושות ואביזרים, זה דבר מאוד מסובך." זה נכון, אבל עשיתי סרטים אחרים כמו "מחבואים" שמתרחש באמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת, ואת "מיכאל שלי" שמתרחש בשנות ה-50.

במקרה של "מיכאל שלי" שהופק בשנות ה-70, ההפרש הוא לא כל כך גדול כמו במקרה של "גיא אוני".

אתה צודק. תראה, [בהתחלת הסרט באמת מדובר] על כמות גדולה של מהגרים שמגיעים ליפו, אבל אחר כך הסיפור מצטמצם לכפר קטן.

היכן צילמתם את הסרט?

באותה תקופה יהודים וערבים גרו ביחד, והיתה לי בעיה גדולה למצוא כפר ערבי [מתאים]. הסרט צולם ביפו עצמה, ובמקום מדהים שנקרא זרעוניה ליד בנימינה. היום ברוב הכפרים הערביים אתה רואה וילות וצלחות לוויין, והכפרים הישנים שקיימים הרוסים או שבבתים אין רצפות או תקרות. בסוף מצאתי אתר ליד צובה שליד ירושלים, חלק צולם שם וצילמתי קצת במקווה ישראל. את החלק על ראש פינה -כמובן ראש פינה של היום לא נראית כמו הראש פינה של פעם – צילמתי ליד ראש פינה, ליד קיבוץ עמיעד. יש שם הרים חשופים שהקרן הקיימת עדיין לא הגיעה אליהם.

"גיא אוני". ציון אשכנזי, תמר אלקן.

"גיא אוני". ציון אשכנזי, תמר אלקן.

בוא נדבר על תהליך הליהוק, חלק חשוב בכל סרט. והסרט הזה נשען על תמר אלקן בתפקיד פאניה וציון אשכנזי כיחיאל, שני שחקנים אלמונים עד היום, שמצטרפים אל צוות שחקני משנה מוכרים ומבוגרים: לבנה פינקלשטיין ("סיפור גדול"), עזרא דגן ויעקב בודו.

חשוב לי שהסרט יהיה אמין. בסרט הקודם שלי, "ידיים קשורות", לקחתי את גילה אלמגור שהשתתפה בסרטים אחרים שלי, כמו "סיפורה של באשה", למשל. אבל הרבה פעמים אני מפחד שייקח לצופה עשר דקות או יותר לשכוח את השחקן. היה לי חשוב שזה לא יהיה מישהו שאנחנו מכירים. אני חושב שהיה לי מזל, כי באמת תמר אלקן וציון אשכנזי, הם נכנסו לזה, ואתה רואה את הסרט ויכול להאמין שזה הם, שזה באמת קורה להם. כמו בספורט, כשמרכיבים נבחרת, לוקחים שחקנים שיש להם ניסיון וגם שחקנים חדשים שיש בהם תעוזה, ואתה מחפש מין שילוב כזה.

מדוע אתה מפיק בעצמך את הסרטים שלך?

אני מפיק בעל כורחי. כבר עשיתי הרבה סרטים לאורך השנים. בתחילת דרכי ניסיתי לעשות את זה בדרך המקובלת, עם הסרט הראשון שלי, ופשוט גיליתי שזה לא מתאים לי והתחלתי להפיק בעצמי, למרות שבעיקרון העניין הזה של הארגון הוא פחות מעניין אותי, אבל ראיתי שאני יכול לדאוג יותר טוב מאחרים שהכסף שאני מקבל להפקת הסרט "יראה" על המסך, ולא ילך לאפיקים אחרים. בלי לפגוע במפיקים אחרים, אני בטוח שיש המון מפיקים טובים, אבל זה מה שמתאים לי.

וממה נבע הצורך או הרצון שלך להפיץ בעצמך את "גיא אוני"?

זה בהחלט משהו חדש. נוצר מצב חדש בקולנוע הישראלי. לפני 20-15 עשו 8 עד 15 סרטים בשנה, היום עושים 25 ויותר סרטים בשנה. בגלל שהיום מצלמים בפורמטים שונים, עם מצלמות דיגיטליות… יש הרבה מאוד אנשים שעושים סרטים, והרבה מאוד סרטים לא מגיעים לבתי הקולנוע. יש 3-2 מפיצים בעלי עוצמה בארץ, וכל אחד מהם בוחר שלושה עד חמישה סרטים בשנה שהוא ישקיע בהם. פניתי למפיצים הרגילים, והתנאים שהם ביקשו לא נראו לי. והחלטתי ללכת בדרך שלי.

"יש כאן איזה סוג של אנרגיה"

במרוצת הקריירה שלו, וולמן לא עסק רק בדרמות ובעיבוד ספרים למסך הגדול. ב-1984 ביים סרט מסדרת אסקימו לימון, "רומן זעיר" (ושנה מאוחר יותר החל לביים גם את הסרט הבא, "הרימו עוגן", אך הסתכסך עם המפיקים ופוטר), וביים מותחן אימה ישראלי בשם "חייל הלילה", שהפך לסרט פולחן בקרב הסטודנטים הישראלים. וולמן מצידו הספיק לעשות מאז למעלה מעשרה סרטים, אך באף אחד מהם לא חזר לעסוק בז'אנרים המפחידים, ורק בשנת 2010 יצא לאקרנים סרט אימה מוחלט מבית ישראלי – "כלבת".

מה דעתך על השינוי שעברה תעשיית הקולנוע הישראלי? עושים יותר סרטים, ואולי עושים גם סרטים טובים יותר?

עושים הרבה יותר סרטים. אני חושב שבעשר השנים האחרונות נעשו סרטים נהדרים. "חתונה מאוחרת", "ביקור התזמורת", "עג'מי", "ואלס עם באשיר", "עטאש" (צימאון), "אור"… בהחלט נעשו בשנים האחרונות סרטים שמוצאים חן בעיניי. יש הרבה מאוד סרטים של יוצרים שאני רוצה לדעת מה יהיה הסרט הבא שלהם, שיכולים להפתיע ולהביא דברים חדשים. משהו בהחלט קורה כאן, יש כאן איזו סוג של אנרגיה. שלחתי איזשהו סרט שלי לפסטיבל והם כתבו עליו "הנה דוגמה של הקולנוע הישראלי החדש", זה מצחיק אותי כי השנה אהיה בן 70.

ומה דעתך על "כלבת"?

לא ראיתי אותו, ואני חייב לראות את זה. פשוט הייתי עסוק סביב הפצת הסרט.

פסטיבלים ופרסים

"גיא אוני" כבר הוקרן במספר פסטיבלים בחו"ל, ובינהם הפסטיבל הבינלאומי הראשון של קמבודיה (פנום פן), המסגרת התחרותית של פסטיבל הודו הבינלאומי (גואה), הקרנות חגיגיות של משרד החוץ בסין (צ'אנגדו) ובפסטיבל היהודי בוושינגטון, ארה"ב. בארץ הוא עולה אמנם רק עכשיו, אבל כבר היה מועמד לשני פרסי אופיר בקטגוריות שוליות בלבד: עיצוב אמנותי ותלבושות, אשר את שתיהן הפסיד ל"זוהי סדום".

מה היו התגובות של הקהל בפסטיבלים בחו"ל?

אני בשלב כזה שאני נורא רוצה להגיע למקומות חדשים. הסרט הוקרן בנובמבר במזרח הרחוק. הייתי בקמבודיה, בסין ובהודו ובעוד מקומות. מה שעבד בשביל הקהל [שם] הוא הסיפור האנושי, לא הרקע ההיסטורי: סיפור על אישה שמתחתנת בעל כורחה, שעברה טראומה, ולאט לאט לומדת לחיות עם עצמה ולהיות שייכת גם למקום, ולהפוך מאישה חלשה לאישה חזקה מאוד.

מה חשבת על הקבלה הפושרת של הסרט מצד חברי האקדמיה בארץ?

כבר הייתי בזה הרבה פעמים, הרבה שנים. אני חי עם הסיטואציה, אני לא כל כך אוהב את הסיטואציה. לדעתי יש המון בעיות עם הנושא הזה.

מה הבעיות? זה הכול עניין של יחסי ציבור?

לא, לא. זה מורכב מאוד. אני לא רוצה להיכנס לזה.

בסדר. יש לך כבר פרויקט עתידי, אתה עובד על משהו חדש?

אני תמיד מפתח במקביל שלושה, ארבעה פרויקטים, ועובד על כמה תסריטים. ויש לי שלושה-ארבעה תסריטים שהייתי רוצה לעשות. יש סרט אחד שכבר צילמתי: יש ארבעים דקות ערוכות, ויש עוד פרויקט שאני עובד עליו כמה שנים.

* הדגשות והערות בסוגרים-מרובעים בכתוב נעשו על ידי צוות האתר.

[…] This post was mentioned on Twitter by סרטים חדשים, סרטים חדשים. סרטים חדשים said: מאמר חדש: ראיון עם דן וולמן, במאי הסרט הישראלי החדש "גיא אוני" http://bit.edb.co.il/gjjHF3 […]

[…] הסרט "גיא אוני" מבוסס על הרומן המצוין של שולמית לפיד באותו השם, והוא טוב בהרבה משלושת הסרטים מבוססי-הספרים-העבריים שקדמו לו בשנה האחרונה בבתי הקולנוע: "הדקדוק הפנימי" על פי ספרו של דויד גרוסמן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על פי ספרו של א.ב. יהושוע, ו"התגנבות יחידים" על פי ספרו של יהושע קנז. את "גיא אוני" כתב, ביים והפיק דן וולמן ("מחבואים", "מיכאל שלי") שגם ערכתי איתו ריאיון מיוחד לקראת צאת הסרט לאקרנים. […]

אברום רותם

לצערי העמוק אינני שותף להתלהבות על הסרט. הלכתי אליו מתוך תחושה של פרגון עמוק, והאכזבה הייתה מעל ומעבר.
כאזרח שהולך לקולנוע במשורה, לדברים ממש מיוחדים, ההאכזבה היתה כפולה.
פרט לתמר אלקין- השחקנית הראשית שבאמת משחקת נפלא, והבלחות קצרות של משחק של אחרים, אין לי מילים טובות באמת, כי למעשה זה לא קולנוע, בטח שלא קולנוע של 2011, אלא, לכל היותר 1950. באתי לראות סרט שמושתת על "גיא אוני" של שולמית לפיד, וראיתי, לכל היותר חלק עילג מאד מהספר. תסריט מאד לא מוצלח: לינארי לגמרי, צפוי ומשעמם. דמויות מפתח (כמו האח המפגר, הילדים היתומים של בעלה של פניה הגיבורה) מיותרות לגמרי, ולא תורמות כלום לחוית הצפייה ולסיפור. עריכה כל כך רשלנית שבא לבכות (בעצם מאד לא מקצועית). המון סצנות ללא הגיון וללא שילובן באמת בעלילה ובחוויה. סתם תקועות, ואם לא היו לא היה קורה דבר. יחסים שהן כר פורה לריתוק והעמקת החוויה כל כך רדודים שבא לבכות משיעמום.
הבעיה המרכזית מעבר לאי-הקולנוע היא, שאין כל ייחוד למקום (ישראל שלהיי המאה ה- 19), ובקלות היה ניתן להעתיק סרט זה למערב הפרוע למשל, ללא כל בעיה. משהו תלוש , סתמי ולא מעניין, ונדוש לגמרי. בקיצור – משעמם!
מחסור באמצעים, חוסר מקצועית מכוונת כולל עריכה (אפילו תמוהה וממש מביכה) – הופכים את הסרט למשעמם ומיותר ממש. למשל, אין כמעט דבר מהפלקטטנות של נפתלי הרץ אימבר שמחזר אחר הגיבורה – רוסיה המשכילה בתנאי העוני הנורא שהיא מצויה; שום תשוקה, להט וקנאה אמיתיים. הכל רדוד כל כך ומלאכותי…. וואי; אחותה של האישה הראשונה של בעלה, שבעצם מאוהבת בו – קונפיליקט נפלא לפתח לנוכח התנזרות פניה אשתו החדשה ממנו כל כך חיוורת , מיותרת ולא משכנעת, במקום להציב קונפליקט של ממש מרתק וכובש; ועוד פנינים קלונעיים/ספרותיים שניתן היה לגלות בקלות בספר ובסיפור, מפוספסים באופן כל כך מרושל ולא מקצועי… וואי.
נקודות האור – הרצון הכן להיות אוטנטי בלבוש ובאוכל לפעמים מאפילו משכנע. לעומת זאת, הניסיון הכן להיות אוטנטי בשפה – מאד לא משכנע, אפילו לא בעברית של אז. בקצרה – המחסור באמצעים וביד מקצועית ניכרים כל כך, אפילו באתרי הצילום המביכים והלא משכנעים, שממש לא נעים לצפות, ואפילו מביך.
זו דוגמא מצוינת ליוצר, שלא מספיק נחישות ליצור משהו בחוסר אמצעים, כולל פרסום מפה לאוזן (בעצם בגלל זה הלכתי בערב שבת לראות את הסרט ביום הראשון שיצא לאקרנים).
צריך כישרון, מקצוענות ועדכניות לקולנוע של 2011 ולא של אמצע המאה הקודמת לכל היותר.
בקיצור – הסרט מאד לא מקצועי ומשעמם עד מאד. לכל היותר מתאים לילדי בית ספר שלומדים את התקופה.
חבל, חבל, חבל.

פיצי

העריכה מצוינת! למה לא הזכרת את העורכת המחוננת שלך?

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?