ביקורות קולנוע

"החשבון החברתי" – ביקורת #2: חסרה קלילות של במאי לשטף הטקסט של סורקין

"החשבון החברתי". מייקי מדיסון.

"החשבון החברתי" שוב מדגים שארון סורקין יודע לכתוב ממש טוב, אבל יכולות הבימוי שלו לוקות בחסר. הסגנון שלו שמרני ונטול השראה, וזה בדיוק ההבדל בין "הרשת החברתית" שכתב סורקין וביים דייויד פינצ'ר לפני 16 שנה, לבין הסרט הנוכחי שגם נכתב וגם בוים על ידי סורקין. הוא נראה יותר כמו כתבה מומחזת ממגזין כלכלי-פוליטי, מאשר סרט קולנוע ששווה לצאת בשבילו מהבית.

עלילת הסרט, שיש לציין כי איננה קשורה לעלילת "הרשת החברתית" למרות הנושא הדומה, עוסקת במסמכים שהודלפו בשנת 2021 על ידי פרנסס האוגן (מייקי מדיסון) בעזרתו של עיתונאי הוול סטריט ג'ורנל ג'ף הורוביץ (ג'רמי אלן וייט) שמוכיחים כי חברת פייסבוק היתה מודעת לכך שעדכונים שלה גרמו להקצנת השיח החברתי-פוליטי בפלטפורמה והתעלמה מכך. את מרק צוקרברג מגלם ג'רמי סטרונג, שמשום מה מרבה לגלם יהודים מפורסמים בתפקידיו הקולנועיים והטלוויזיונים (רוי כהן, ג'רי רובין וברוך שפינוזה).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"החשבון החברתי" – ביקורת #1: מול הכישרון של סורקין בכתיבה ניצב הבימוי הבינוני

"החשבון החברתי". מייקי מדיסון, ג'רמי אלן ווייט.

את "החשבון החברתי" כתב וביים אהרון סורקין, והוא מעין המשך ל"הרשת החברתית" מ-2010 שסורקין כתב ודיויד פינצ'ר ביים.

זה הסרט הרביעי שסורקין ביים, אחרי "המשחק הגדול" (ג'סיקה צ'סטיין משחקת פוקר), "משפט השבעה משיקגו" ו"הזוג ריקרדו", שכולם מבוססים על סיפורים אמיתיים, וכולם בסדר. עדיף שידבוק בכתיבה ולא יביים. את שני הסרטים הטובים ביותר שהוא כתב ביימו אחרים: "בחורים טובים" (רוב ריינר הבמאי) ו"מאניבול" (בנט מילר).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"גלים של תקווה" – ביקורת: סוחף או מיושן לפרקים

"גלים של תקוה". וויצ'ק וודוחודסקי.

"גלים של תקווה" הוא סרט דרמה צ'כי שמתרחש בשנות ה-60 עד, כולל, הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה. הסרט סוחף לפרקים, מצליח להעביר יפה השתלשלות אירועים היסטוריים ללא הסברים מעייפים ולעוסים, אך הוא גם מיושן לפרקים ויש שימוש מיותר בחומרי תיעוד/כמו-תיעודיים.

"גלים של תקווה" היה הסרט הנצפה ביותר בצ'כיה ב-2024 ונציג המדינה לאוסקר באותה שנה. לא מגיעים הרבה סרטים צ'כיים לארץ ואין ספק שהנושא הטעון של דמוקרטיה, מחאה והתנגדות עודדו את הקרנתו בבתי הקולנוע בארץ.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"דיגר" – ביקורת: מושקע ולוקח את הזמן

"דיגר". טום קרוז.

"דיגר" היא סאטירה בכיכובו של טום קרוז. סאטירות הן לרוב בצורת מערכונים, כלומר בפורמט קצר. "ד"ר סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק, שהסרט שואב ממנו לא-מעט השראה, הוא בן 95 דקות, בעוד "דיגר" הוא שעתיים ו-8 דקות. כנהוג בסאטירה, ההתנהלות הולכת ומקצינה, נעשית יותר ויותר מוגזמת.

זהו הסרטו השמיני של הבמאי אלחנדרו ג'י. אינארטו, שביים את "אהבה נושכת", "בבל", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" מ-2015, כשעל שני האחרונים הוא זכה באוסקר, ומאז עשה רק סרט אחד בלבד שלא היה מוצלח ("בארדו").

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"התעוררות" (2026) – סקירה

"התעוררות".

"התעוררות" הוא סרט תיעודי ישראלי שמסכם את הקורות הסוערות שעברו עלינו ב-45 החודשים האחרונים, עם הפנים לבחירות לכנסת בעשרים ושבעה באוקטובר.

בכל סרט יש פער בין התסריט שנכתב, מה שמצלמים, והתוצאה הסופית אחרי העריכה, אבל לרוב הכיוון, היעד והמטרה ידועים. בסרטים תיעודיים שבהם מתנהל תיעוד בזמן אמת של הדברים -ולא מספרים בדיעבד סיפור מהעבר, שנגמר- יש נקודת התחלה אבל הרבה פעמים לא יודעים מה תהיה נקודת הסיום. היה ברור שייעשו סרטים על המחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, אך המלחמה הממושכת, ששינתה את הכול, השפיעה גם על ההפקות השונות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"יתום" – ביקורת: במאי "הבן של שאול" מגיש סרט שחוזר על עצמו

"יתום". אנדראה וסקוביץ, בויטוריאן ברבש.

אם רוצים להתעצבן על פסטיבל ונציה אז תתחילו בכך שבשנה עברה "יתום" התקבל לתחרות הרשמית. הסרט ההונגרי גם פתח את פסטיבל חיפה בשנה שעברה והוא נציג הונגריה לטקס האוסקר הקרוב. כל זה כנראה בזכות במאי הסרט לסלו נמש שסרטו הראשון, "הבן של שאול", זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. זהו סרטו השלישי, ונראה שלא מעניין אותו לעשות סרט שמתרחש במאה הנוכחית (וגם אז בטח היה מקשר את זה למלחמה כלשהי).

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

ביקורות על ארבעה סרטים ישנים -שלושה צרפתיים ואוסטרי- מ-1924 עד 2019

"זוגות נשואים".

"בני דודים" (בתרגום המקורי: "זוגות נשואים") הוא סרט צרפתי (מאוד) שבקלות היה יכול להתרחש בימינו, כשהדבר היחיד ש"חסר" הוא טכנולוגי: טלפונים ניידים והאינטרנט. הסרט, שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר, היה מועמד גם לשחקנית ראשית ולתסריט מקורי; שתי המועמדויות הנוספות לסרט שאינו באנגלית לא היו ואינן דבר נפוץ. הסרט הצליח כל כך שב-1989 נעשתה גרסה אמריקאית בכיכובם של טד דנסון ואיזבלה רוסליני.

בהתחלת הסרט מרתה ופסקל ובנם נוסעים לחתונה משפחתית. זה הראשון בשורה של מפגשים וחגיגות עם ילדים, הורים, מכרים וקרובי משפחה; כמעט ארבע חתונות ולוויה אחת. מרתה (מארי-כריסטין ברו, "הלילה שלי עם מוד" של אריק רוהמר, "אבק כוכבים" של וודי אלן) היא דמות יוצאת מן הכלל. היא לא אדישה למה שמתרחש בחייה, אבל יש בה מעין השלמה וקבלה ושובבות.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"אומהה" – ביקורת: אפקט רגשי עצום

"אומהה". ג'ון מאג'רו.

לסרטו של קול וובלי, שהוקרן כבר בתחילת השנה שעברה בסאנדאנס, ועכשיו סוף סוף מגיע למסכים ברחבי העולם, יש כוונות טובות ומה שיותר חשוב הוא שיש לו גם מידות טובות, מהסוג שאני נוטה להעריך בסרטי קולנוע ולכן "אומהה" בעיני הוא סרט מומלץ.

הסרט נפתח בסצינה שבה מרטין האלמן (ג'ון מגארו, "5 בספטמבר"), גיבור הסרט, מעיר את שני ילדיו הקטנים אלה וצ'רלי, מוקדם בבוקר ולוקח אותם לטיול מסתורי, בלי לגלות להם את מהות אותו טיול. בטרם יציאתם, אנחנו מגלים שהבית שלהם אמור להיות מעוקל.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה שמריאל יודעת" – ביקורת #2: כתיבה מדויקת ומוכשרת

"מה שמריאל יודעת". ליאני גייזלר.

האלמנט הבולט בסרט "מה שמריאל יודעת" של הבמאי הגרמני פרדריק האמבלק, שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין, הוא השימוש באלמנטים פנטסטיים ועל טבעיים על מנת לאפשר לעצמו את היכולת לשאול "מה היה קורה אילו?" וגם לענות על השאלה. התוצאה מקורית ומעניינת במידה מספקת.

מריאל היא בתם של יוליה (יוליה ינטש, "סופי שול" ו"המחנכים") וטוביאס – משפחה גרמנית בורגנית סטנדרטית עם הסודות והשקרים הרגילים. יום אחד היא מפתחת יכולות טלפתיות יוצאות דופן לאחר שסוניה, חברתה לבית הספר, סוטרת לה ומאותו הרגע היא מסוגלת "לראות" את מה שהוריה עושים או אומרים, גם כשהם רחוקים ממנה מרחק רב. כשהיא מעמתת אותם עם מעשיהם הנלוזים, הם, מצד אחד, מכחישים, אבל מצד שני יודעים הם היטב שדוברת אמת היא, ומנסים לשנות את דרכם כדי להימנע מסיטואציות מביכות בנוכחותה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"מה שמריאל יודעת" – ביקורת #1: מתאמץ להיות אמנותי

"מה שמריאל יודעת". ליאני גייזלר.

בסרט הגרמני "מה שמריאל יודעת" יש רעיון טוב שמתבזבז, הוא מתאמץ להיות אמנותי (במקרה הזה: אטי בלי סיבה) וכשהוא נגמר ומגלים שעברו פחות מ-90 דקות לא מאמינים כי זה מרגיש כמו שעתיים (לפחות).

הנערה הצעירה מריאל מקבלת כוח-על: היא מסוגלת לראות ולשמוע כל מה שהוריה עושים, גם כשהיא ישנה.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"כוכבי הכלב" – ביקורת: הכלאה של כל סרט או סדרה פוסט-אפוקליפטים

"כוכבי הכלב". ג'ייקוב אלורדי.

"כוכבי הכלב" הוא סרט פוסט-אפוקליפטי שלוקח אותנו למסע של מכונאי טוב לב וקצת נאיבי שמחפש את גן העדן האבוד. לצערם של הצופים הוא עושה את זה באיטיות ובחוסר השראה.

הסרט מתרחש בשנת 2035, לאחר שרוב האנושות נכחדה בעקבות מגפת שפעת. מעט השורדים מנסים למצוא הגיון בעולם. היג (ג'ייקוב אלורדי) הוא מכונאי לשעבר ששומר על מבצרו (שדה תעופה קטן) יחד עם בנגלי (ג'וש ברולין). הוא טס באופן קבוע במטוס הססנה שלו לדנבר הנטושה כדי למצוא בה אספקה ולבקר במה שהיתה דירתו אי אז כשהחיים היו חיים. בנגלי, בינתיים, הורג מסתננים. בסך הכל סידור לא רע.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »

"חג מולד מר" – ביקורת: עלילה ללא מתח דרמטי

"חג מולד מר".

"חג מולד מר" הוא סרטו החדש של פדרו אלמודובר, שחזר לספרדית אחרי סרט אחד באנגלית. הכול נעשה בתפאורה משגעת וצבעונית במידה, עם תשומת הלב הקבועה של אלמודובר לכל קיר, חפץ ווילון שרואים. מעבר לעיסוק במציאות שנותנת השראה לעלילה הכתובה של יוצר, אין פה מספיק. אין מתח דרמטי -לא צריך חקירה משטרתית או גופה בשביל זה, כפי שאלמודובר הוכיח בעבר, רק שיהיה מסקרן לדעת מה יקרה. המוזיקה של אלברטו איגלסיאס, מלחינו הקבוע של אלמודובר, מנסה להכניס עניין להתרחשויות, גם הפשוטות ביותר. מזל שהדמויות עצמן נאות ולא משעממות.

יש שני במאים פעילים שהפכו למותג בין-לאומי שאנשים הולכים לסרטיהם כי הם ביימו אותם, ולא רק חובבי קולנוע מושבעים: קווינטין טרנטינו, שכבר אמר שיביים רק עוד סרט קולנוע אחד ובינתיים מחזה שכתב בדרך לעלות בלונדון, את התסריט לסרט המשך שכתב ל"היו זמנים בהוליווד" ביים דיויד פינצ'ר, והוא בוודאי ינפיק מיני סדרות בהמשך; וכריסטופר נולאן, ש"האודיסאה" שלו הכניס כבר מעל מיליארד דולר ומביים סרט אחת לשלוש שנים, בערך.

לחצו לקריאת הכתבה המלאה »