"תוצרת אמריקה". טום קרוז, דונל גליסון.
"תוצרת אמריקה" (American Made במקור) הוא שם מושלם לסרט הזה משתי בחינות. מדובר בעלילה שמבוססת על סיפור אמיתי שיכול היה להתרחש אך ורק בארצות הברית בסדר הגודל ובאופן שלו, ורק בארצות הברית נעשים סרטים בצורה כה מושקעת, קלילה וסוחפת. הדרמה הקומית הזאת (הקומדיה נובעת בעיקר מהמצבים האבסורדיים שבארי נקלע אליהם) היא כמו שילוב של "הזאב מוול סטריט" והסדרה "הפמליה", בלי החשיבות העצמית של ליאונרדו די-קפריו.
"טירת הזכוכית".
"טירת הזכוכית" הוא עיבוד מרגש עם תצוגת משחק מרתקת, של רב המכר מאת ג'נט וולס באותו השם, בו היא מספרת את סיפור החיים המאד מיוחדים שלה בדגש על משפחתה היוצאת דופן. סרט עם רגעים מאוד חשוכים ונקודות אור זוהרות ביותר שלוקחים את הצופה לרכבת הרים של רגשות מבלי להצביע על מה נכון ומה לא נכון, מי הטוב ומי הרע, ועל זה אני מעריך אותו מאוד.
דסטין דניאל קרטון, שביים גם את הסרט "בית זמני" ("טווח קצר 12") מ-2013, עושה עבודה מצוינת בהעברת הצופה מהעבר של ג'נט (ברי לארסון) להווה. הוא מצליח להראות לנו את הקואורלציה בין ההתנהגויות של הדמויות וכך מפתח אותן. כמובן שהוא בעיקר מפתח את ג'נט ואת אביה, רקס (וודי הרלסון), אבל עדיין, המעבר הזה בין הזמנים נותן קצב ועניין לסרט שהיה יכול להיות מאוד משעמם.
"לוגאן לאקי". צ'אנינג טאטום, דניאל קרייג, אדם דרייבר.
"לוגאן לאקי" הוא סרט בתת ז'אנר שאני אוהב ובלט בשנות ה-60 ועוד אמצע שנות ה-70, של שודים (heist), בעיקר של כספות עם כסף או יהלומים, בין השאר עם "ה-11 של דני אושן" בכיכובו של פרנק סינטרה ב-1960, "טופקאפי", "גמביט", "איך לגנוב מיליון", "השוד המושלם", "המעגל האדום" הצרפתי, "היהלום הלוהט" ו"העוקץ".
סטיבן סודרברג ביים, צילם וערך את הסרט (ויכול להיות שגם כתב אותו תחת שם בדוי שלישי שלו). גם כשהסרטים שלו פחות מעניינים או טובים, הם עשויים מעולה, ואני שמח שהוא לא פרש מבימוי סרטי קולנוע (למה לצאת בהצהרות?) כי הוא שופע כישרון.
"רוחות קרות". אליזבת' אולסן.
"רוחות קרות" אולי אינו סרט קל או מהנה לצפיה במובן הקלאסי, אבל הוא עשוי היטב ונוגע בנקודות רגישות בחברה האמריקאית. סרט המתח שעוסק ברצח שהתרחש בשמורה האינדיאנית בוינסקונסין מביא למסך צד אחר של אמריקה: צד המורכב מאנשים מיואשים החיים בקצה העולם. לכן אין פלא שהסרט, שעוסק בנושא מקורי ויוצא דופן, זכה בפרס הראשי של תחרות 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן כמו גם פרס הבמאי, לטיילור שרידאן.
על אף שמדובר בסרט ביכורים, במובנים רבים שרדיאן הוא בכלל לא טירון. שני סרטיו הקודמים כתסריטאי, "סיקאריו" ו"באש ובמים", היו מועמדים ל-3 ו-4 פרסי אוסקר בהתאמה. אותו סגנון כתיבה שזיכה אותו בתשבוחות כה רבות נמצא גם בסרט הזה, כאשר לא פעם שהשממות הצהובות והחמות של טקסס הפכו בן רגע לישימון הלבן והקפוא של וויומינג. אך דווקא הפעם, כאשר הוא נמצא גם בתפקיד הבמאי, שרדיאן התרשל בכתיבה והסיפור שנגלה על המסך הוא הרבה יותר פשוט ולא מצליח להיבנות כמו שצריך וליצור עניין. התוצאה היא סרט שמרגיש כשואף להיות מופתי אך נשאר כטוב בלבד.
"המפסטד שלי". ברנדן גליסון, דיאן קיטון.
למרות משחק טוב ומשכנע של שני השחקנים הראשיים, "המפסטד שלי" לא מצליח להיות סוחף מספיק, מעניין מספיק או מצחיק מספיק. מדובר בקומדיה רומנטית שמבוססת על הסיפור האמיתי והמאוד-מעניין של הארי האלווס ב-2007, הומלס אירי, שקיבל שטח בשווי כמה מיליוני פאונד. קשה להבין איך הבמאי ג'ואל הופקינס הצליח עם הקאסט הזה והסיפור הזה להביא לנו סרט כל כך משעמם.
בהשוואה לסרטו "הזדמנות אחרונה לאהבה" מ-2009, ב"המפסטד" מגיש לנו הופקינס סרט מאוד איטי ולא זורם. הגורם העיקרי לכך הוא תסריט בלתי שנון, קיטשי ולא מתוחכם. בסרטים מהסוג הזה, התסריט הוא הכל, מכיוון שהדיאלוגים בין הדמויות הם עיקר הסרט. אין כאן סצנות אקשן או סצנות רגשיות מאוד, הכל עובר בתסריט ובלי תסריט טוב, קומדיות רומנטיות בוגרות כמו "המפסטד" לא זזות.
"חולי אהבה". זואי קזאן, קומייל נאנג'יאני.
להרגשתי קומדיות הן דבר נדיר בעולמנו. על קומדיות רומנטיות בכלל אין על מה לדבר. עברו מן העולם הימים בהם זוג נפגש, מישהו מרמה מישהי (או להפך; כמובן שהכל במסגרת הטרוסקסואלית) אבל בסוף הודות לאהבה הם מנצחים הכל. "חולי אהבה" הוא סרט מצחיק מאד ורומנטי מאד, אבל הוא חסר את המאפיינים הקלאסים-מודרנים של הז'אנר. ראשית, קת'רין הייגל לא משתתפת בו. שנית, המכשול שעומד בפניהם הוא גם רמייה, אבל כזה שהסיבות לו ברורות וקיים בעולם האמיתי – שלא פשוט להתמודד ונדרשות הקרבות רבות. היופי בסרט הוא, שהאופי הדרמטי-רומנטי תואם את הטון הקומי שלו, שגם הוא מאד לא-אופייני לז'אנר וכולל בין היתר בדיחות על 11 בספטמבר. השילוב של שני אלה יוצרים סרט מרגש ומצחיק שאם רק לא היה סובל מתסמונת "שיבת המלך" (לא לדעת מתי לסיים את הסרט) הוא היה מושלם.
הייחוד שלו בנוף הקומדיה-רומנטית לא מפתיעה לאור זהות המפיק, ג'אד אפטאו שהסרט האחרון אותו ביים "אסון מהלך" מזכיר את "חולי אהבה". למרות שמבחינה עלילתית או תמאתית יש מעט מאד מן המשותף בין השניים, הדמיון בניהם הוא באופן בו הם מתייחסים ליחסים הרומנטיים בסרט קומי באופן מציאותי.
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים". דיין די'האן.
"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" הוא סרט שעיקר כוחו מתבטא בעוצמה הויזואלית שנשפכת מהמסך עם כל מטר שצועדים בעיר, וחלושתו היא ולריאן עצמו. מצד אחד הסרט הוא הרפתקת חלל מרהיבה שבקלות יכולה לשבּות לעצמה מעריצים רבים, אבל ההתמקדות בשתי דמויות שלא מצליחות ליצור חיבור לקהל היא שמונעת ממנו לעלות לדרגה הבאה. הסרט אמנם מהנה, אך אינו מממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
העיסוק בחלל ובחייזרים, כמו גם הצבעוניות והיופי המוקרנים על המסך, מבדילים את "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" ואת "האלמנט החמישי" משאר סרטיו של במאי האקשן הצרפתי לוק בסון ("ניקיטה", "לאון"). ההבדל בין הצמד הלה נובע מבחינה עלילתית: "האלמנט" היה סיפור מקורי, ואילו "ולריאן" מבוסס על סדרת הקומיקס הצרפתית 'ולריאן ולורליין'. סדרת הקומיקס רצה במשך 50 שנה, ומאפשרת לבסון לשאוב רבות מחומר המקור כדי להפוך את הסרט ליותר קוהרנטי והגיוני.
"דנקרק".
אל "דנקרק" של כריסטופר נולאן הגעתי סקפטי. נולאן הוא הבמאי עליו כתבתי הכי הרבה במהלך חיי. יותר מעשרת-אלפים מילים כבר הקדשתי לו: החל מהבלוג שלי בו סקרתי את כל סרטיו עד ל"עלייתו של האביר האפל", דרך כתבה מסכמת ב"וואלה" ועד לביקורת על "בין כוכבים" באתר זה. הוא לא יצר סרט שלא ראיתי פעמיים, ולרוב, הצפיות היו בקולנוע. את "התחלה" ראיתי פעמיים עוד לפני שהוא יצא להקרנות מסחריות. זה לא יהיה מוגזם לומר שאני גרופי. ולמרות כל זאת, כאמור, הגעתי ל"דנקרק" סקפטי.
הסיבה לכך היא שאני מכיר את הקולנוע של נולאן ואני יודע במה הוא טוב ובמה הוא נופל. הטריילרים העלו בי חשש ש"דנקרק" הוא סרט עם רגש, ונולאן לא משהו ברגש… ובכן, בסרט הזה, נולאן עשה רגש בדרך נולאנית: פחות מלל, יותר קולנוע ובפחות זמן. הסרט 106 דקות, הכי קצר שלו מאז סרט הביכורים שלו שנעשה לפני עשרים שנה בסופי שבוע עם ציוד מושאל וצוות מתנדב – יחי ההבדל הקטן.
"כוכב הקופים: המלחמה".
"כוכב הקופים: המלחמה" הוא הפרק השלישי בטרילוגיה מאוד סולידית ואמיצה בעידן הנוכחי בתעשיית הקולנוע. לאחר שני סרטים מצוינים ("כוכב הקופים: המרד", 2011 ו"כוכב הקופים: השחר", 2014) הצפיות גבוהות מאוד, ו"המלחמה" לא מאכזב. עם אפקטים ויזואליים אדירים והמון לב, "כוכב הקופים: המלחמה" הוא סגירה ראויה לסדרה המצוינת הזאת, אף שאינו חף מבעיות.
הבמאי מאט ריבס שוב עושה עבודה מצוינת כמו שעשה בפרק הקודם, "השחר". ברם, "כוכב הקופים: המלחמה" שונה מאוד מהסרט שקדם לו: הוא סרט (קצת בניגוד לשמו) שמתרכז הרבה יותר בדרמה מאשר בפעולה, כלומר, הוא ממש לא סרט מלחמה. הוא לוקח את הזמן ומעמיק בדמויות המצוינות וכבר-אהובות שהכרנו בסרטים הקודמים, הן הקופים. כי כל הסדרה הזאת היא על המסע שהקופים עושים דרך עיניו של סיזר (אנדי סרקיס). סיפור הכחדתה של האנושות נוכח ברקע, וכאן האומץ הגדול של היוצרים, שמצליחים לגרום לצופים להתחבר יותר לחיות מאשר לבני האדם.
"ספיידרמן: השיבה הביתה".
"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט מוצלח בלא מעט מובנים. קודם כל, כמו שאנחנו כבר רגילים ממארוול, הסרט מאוד מצחיק, והחיבור ליקום של מארוול עשוי בצורה פנומנלית. העלילה מעניינת, וכבר בסצנה השנייה, לא רק שאנחנו מבינים איך הדברים נראים מנקודת המבט של פיטר פארקר (טום הולנד), אלא שגם אותה סצינה מבססת את התנהגותו לאורך כל הסרט. אפילו הנבל בסרט (וזה לא קורה בהרבה סרטי מארוול) מובן, ברור ותלת מימדי. מבינים מה המניע שלו, מבינים את ההתנהגות שלו ואפילו מתחברים אליו.
"בייבי דרייבר". ג'ון האם, אייזה גונזלס, ג'יימי פוקס, אנזל אלגורט.
"בייבי דרייבר" הוא פיצוץ של סטייל יחודי ומוסיקה. סרט שודים מרענן, המצליח להביא סצנות אקשן מסחררות בלי צורך בטנקים על הכביש או צוללות שיורות על רכבים. אך חרף הפסקול המגניב, הסטייל והשונות הבולטת שלו מסרטי אקשן טיפוסיים, הוא לא חף מבעיות. הסרט סובל מקצב לא יציב שלא הצליח להחזיק אותי במתח לכל אורכו וסוף שנמרח על יותר מדי סצינות.
זהו הסרט החמישי של אדגר רייט ("מת על המתים", "סקוט פילגרים נגד העולם") שחוזר לכיסא הבמאי לאחר סיומה של טרילוגיית ה"קורנטו" לפני כארבע שנים. כמו הסרטים האחרים שלו, "בייבי דרייבר" נשען באופן כבד על תרבות הפופ ומעברים חדים בין סצנות שמגבירות את הקצב, אלא שכאן רייט פשוט לא מצליח להחזיק את המתח וברגע שהסרט מוריד הילוך, הוא כבר לא מצליח לחזור לקצב. הסצינה שפותחת את הסרט השאירה בי התרגשות רבה שליוותה אותי לאורך כל הסרט, ובאופן כללי, אדגר רייט הוא במאי מבריק ושונה בנוף ההוליוודי ולכן גם אם בסרט יש בעיות, הסך של הכל מתעלה עליהן.
"בייבי דרייבר". ג'ון האם, אנזל אלגורט.
אני די בטוח שלבמאי-תסריטאי אדגר רייט היה רעיון מגניב ל"בייבי דרייבר", וסביב הרעיון הזה הוא תפר סרט. הרעיון הוא של נהג שודים שמנסה לפרוש מעולם הפשע, ובגלל פגיעה באוזניים חייב כל הזמן לשמוע מוסיקה. כך, כל הסרט יבנה על בסיס המוסיקה. זה בהחלט נשמע מגניב, ואדגר רייט הוא אולי האדם לביים את זה, שכן כמעט ואין סצנה שאינה נוטפת גרוב ומקפיצה. הבעיה שבין סצינה לסצינה יש גם עלילה, והיא מרגישה מחוברת בכוח ולא זורמת. יותר מדי צירופי מקרים ומהלכים לא הגיוניים.